שני אירועים בחודש החולף מסכמים שתי תפיסות בדבר מורשתו של ג'ורג' וו. בוש במזרח התיכון. בראשון, בנאום פרידה שנשא, טען בוש כי "המזרח התיכון ב-2008 הוא מקום חופשי, מלא תקווה ומבטיח יותר מאשר ב-2001". בשני, עיתונאי עיראקי, מונטזאר אל-זיידי, ביטא את תחושות הבוז ואי-הכבוד שלו בהשלכת נעליו לעבר בוש עת דיבר בבגדד, תוך צעקות "זוהי נשיקת פרידה! כלב! כלב!". למרבה האירוניה, עזות המצח של אל-זיידי אישרה את טענתו של בוש בקשר לחופש; האם הוא היה מעז לזרוק נעליים לעברו של סדאם חוסיין-
אני מחבב את בוש ומעריך אותו. שתי ההצלחות הגדולות שלו הן עיראק ללא סדאם חוסיין ולוב ללא נשק להשמדה המונית. יחד עם זאת, אני מבקר את יחסו לאיסלאם הרדיקלי מאז 2001, את מדיניותו כלפי העימות הערבי-ישראלי מאז 2002, את מדיניותו בעיראק מאז 2003 ואת מדיניות הדמוקרטיה שלו מאז 2005. כיום אני חולק על קביעתו שהמזרח התיכון הוא מקום מלא תקווה ומבטיח יותר מאשר ב-2001.
נמנה כאן את התחומים שבהם חלה הידרדרות: איראן קרובה להשגת נשק גרעיני, ויש בסיס לחשד שהיא מתכננת מתקפת פעימה אלקטרו-מגנטית נגד ארה"ב; פקיסטן בדרך להיות מדינה איסלאמיסטית חסרת רסן המחזיקה בנשק גרעיני; מחיר הנפט הרקיע שחקים לשיא של כל הזמנים, וצנח רק הודות למיתון שמקורו בארה"ב; טורקיה שהיתה פעם בעלת ברית נאמנה היא כיום המדינה האנטי-אמריקנית ביותר בתבל; עיראק נותרה אבן ריחיים (או זוג נעליים-) בצווארה של ארה"ב הגובה הוצאות והרוגים, עם פוטנציאל עצום לסכנות בעתיד; רוסיה חזרה והופיעה כגורם עוין באזור; ניסיונות לקדם את הדמוקרטיה כשלו (מצרים), הגבירו את השפעתו של האיסלאם (לבנון), או סללו את דרכם של האיסלאמיסטים לשלטון (עזה).
אך כיצד מתכוון ממשל אובאמה לתקן את המדיניות של ארה"ב במזרח התיכון? תסריט אחד מוצג ב"איזון מחודש: אסטרטגיה למזרח התיכון לנשיא הבא", מחקר רחב היקף שראה אור מטעם שני מכוני מחקר ליברליים ידועים, ברוקינגז והמועצה ליחסים בינלאומיים. מחקר זה עשוי להעיד על כוונותיו של אובאמה, ואם כן - בעיניי מלכתחילה מזדקרים במחקר זה שני חסרונות.
ראשית, על אף שהספר סוקר שישה נושאים (העימות הערבי-ישראלי, איראן, עיראק, המלחמה בטרור, הפצת נשק גרעיני והתפתחות פוליטית וכלכלית), כמעט ואין למומחים מה לומר על האיסלאמיזם, האתגר הדוחק ביותר של תקופתנו, ולא על ההתחמשות הגרעינית של איראן, הסכנה הצבאית הדחופה ביותר של תקופתנו. ולא זו בלבד הם מצליחים לעקוף נושאים כגון טורקיה, ערב הסעודית, ההתנגדות הערבית לקיומה של ישראל, הסכנה הרוסית והעברת הון עתק למדינות מייצאות אנרגיה.
שנית, המחקר מציע המלצות תבוסתניות. יש בו הממליצים "להכניס את חמאס לעניינים" מתוך כוונה שארגון הטרור ייכלל ב"ממשלת אחדות פלשתינית" ויפצירו בו לקבל את תוכנית עבדאללה הלא יוצלחת משנת 2002. בזירה הערבית-ישראלית קשה להעלות על הדעת מדיניות שלילית יותר מזו.
בנוגע לאיראן, המחקר שולל התקפה אמריקנית נגד התשתיות הגרעיניות של איראן וגם את מדיניות הבלימה. במקום זה, בתור "שינוי דפוס פעולה" דחוק ביותר הם ממליצים על מגעים ישירים עם איראן, על הכרה ב"עובדות בלתי נעימות מסוימות" (כגון השפעתה הגוברת של איראן) ועל יצירת "מנגנון לפיקוח" על השפעתה של איראן.
כפי שניתן לשפוט על פי דוגמאות אלה, "איזון מחודש" ספוג רוח של חולשה. מה קרה להבטחות בדבר קידום נמרץ של אינטרסים אמריקניים? אם יש מקום לקוות שממשל אובאמה יתעלם מהבלים רוויי ייאוש כאלה, יש גם מקום לחשוש שדפוסי החשיבה של חבורת ברוקינגז-CFR ימשלו בכיפה בשנים הבאות. אם כך יקרה, מורשתו של בוש, על כל מגרעותיה, תהיה מזהירה ביחס לזו של יורשו.
הכותב הוא היסטוריון ועומד בראש "פורום המזרח התיכון" בארה"ב
