הפלשתינים הבינו שמשחקי הכס הסתיימו

הפרסומים בתקשורת בדבר ביטול הדרישה הפלשתינית להקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי לפתיחת מו"מ, וצמצום המערכה הבינלאומית נגד מדינת ישראל, הם בשורה טובה שיש בה פתח לתקווה. בתנאי, כמובן, שהידיעות שפורסמו מדויקות ואינן ידיעות סרק שהורגלנו בהן לאחרונה.

התקווה לשלום מלווה את אזרחי ישראל מיום הקמת המדינה. תקווה שלעולם לא פסקה. ראשי המדינה, מימין ומשמאל, עשו מאמצים בלתי רגילים על מנת לסלול ולפרוץ דרכים לדו־קיום עם הפלשתינים. ידה המושטת של ישראל נדחתה פעם אחר פעם.

ויתורים מפליגים, שהוצעו לפלשתינים על ידי יצחק רבין ז"ל, אהוד ברק ואהוד אולמרט, לא קידמו במאומה את נכונותם לחיות בשלום עם מדינה יהודית. ככל שהוויתורים היו גדולים יותר, כך התשובה להם ניתנה בדם ואש ותימרות עשן שגבו מחיר קשה. רוב עצום מאזרחי ישראל הפנים כי ההנהגה הפלשתינית מעוניינת בפתרון מדינה אחת, בין הים לירדן, ריקה מיהודים.

העיקשות הפלשתינית לא לנהל מו"מ כן ואמיתי התבססה על הנחה שאומות העולם, ובעיקר ארה"ב, יפעילו לחץ על ישראל לחזור לגבולות 67'. האו"ם המשיך לשמש במה למופעים הזויים נגד ישראל. מועצת הביטחון, אונסק"ו וגורמי שמאל ישראליים עודדו את הפלשתינים להקשיח עמדות, להמשיך לחלום ולהיתקע בתוך חפירות הנרטיבים שלהם.

8 שנים התבזבזו

האחראי העיקרי בשנים האחרונות לסירוב הפלשתיני להתקדם להסדר עם ישראל היה הנשיא ברק אובאמה, לצד שליחיו. מתוך חוסר הבנה מוחלט במזרח התיכון, בוזבזו לשווא שמונה שנים במהלכי סרק. רק יכולת תמרון עילאית של הנהגת המדינה איפשרה לעמוד מול הלחצים הבלתי פוסקים.

הנשיא דונלד טראמפ, כאיש עסקים מנוסה, קלט חיש מהר את הפער שבין המלל הפלשתיני המתקרבן לבין עידוד הטרור והסיוע למשפחות מחבלים. במהירות בלתי מצויה הפלשתינים הבינו שמשחקי הכס הסתיימו, ושמי שרוצה באמת להתקדם במו"מ להסדר או לשלום צריך לבוא בנפש חפצה ובתום לב. זה כנראה ההסבר לשינוי המסתמן במדיניות שלהם.

אין ספק שהתובנות מעולם העסקים, שמכתיבות את ההתנהלות נשיא ארה"ב, מחייבות גם את ממשלת הימין לברר ברצינות, בחוכמה ובאחריות אם אמנם נוצרה הזדמנות אמיתית.