צה"ל נערך לחלק הקרקעי של מבצע "עופרת יצוקה". המטרה: להעמיק את האחיזה בגרונו של חמאס, בתקווה שירים דגל לבן ויחזיר את השקט לדרום. הפעם, מקווים במערכת הביטחון, זה יהיה שקט ממושך; כך הוא מוגדר גם בתכלית הפעולה, לפי הפקודה שהוציאה חטיבת המבצעים. אבל עד אז צפויה עוד לחימה, בתקווה שאכן נגיע לנקודה זו כפי שנוסחה בפקודה (בתוספת חידוש המו"מ לשחרור גלעד שליט, שאיפה ישראלית מוצהרת גם אם לא כתובה). וצה"ל לא מתכוון להרפות בעוצמה, בהיקף או בהפתעה. מבחינת המתכננים, החלק הקרקעי אמור להמשיך את החלק האווירי; גם אם מספר הנפגעים יהיה קטן יותר, האפקט אמור להיות דומה. במהלכו, אמור חמאס - כך מקווה צה"ל - להישאר בפינה, בהלם. במילים אחרות: התמרון הקרקעי אמור ליצור אפקט שיפחיד את חמאס ולהבהיר שאם לא יעצור, צה"ל יכבוש את הרצועה כולה. בדרך, הוא אמור לספק לא מעט הישגים טקטיים: עצם החיכוך במחבלים מאפשר לפגוע בהם, עצם ההגעה לאזורי השיגור מאפשר פגיעה מדויקת יותר במשגרים וביורים (בעיקר בימים של מזג אוויר קשה שמשמעותו מגבלות על טיסות חיל האוויר), עצם השהייה בשטח מאפשר לגלות מנהרות שלא ידענו עליהן. עוד לפני כן יש לקחת בחשבון, כי פגיעות הרקטות אמש באשדוד ובמערב הנגב, והנפגעים בעקבותיהן, עלולים בהחלט להשפיע על שיקולי הדרג המדיני בכל הקשור לקבלת החלטה על פעולות קרקעיות, ומעלות את החשש מהסתבכות שמלכתחילה ישראל לא רצתה בה. חייבים להגיד ביושר: לצד הסיכויים יש גם לא מעט סיכונים. עזה כולה חפורה מלמטה, עמוסה במטענים ובמחבלים שרק מחכים לפגוע בחיילינו, ועכשיו - נחושים מתמיד לנקום. היקף נפגעים גבוה יעורר ביקורת מבית, ועלול לדחוף לאגרסיביות מוגזמת שתוצאתה תהיה נפגעים רבים גם בצד השני. גם ההתאוששות הצפויה של הנהגת חמאס, וכתוצאה ממנה מתן פקודות סדורות שעשויות להתבטא דווקא בהגברת הירי והלחימה, עשויים להוביל להקזת דם גוברת ולתחושה שאחרי מהלומות הפתיחה נקלענו לשלב שבו שני המתאבקים עומדים באמצע הזירה, חבוקים, מתקשים להינתק זה מזה, כאשר מסביב השופטים כבר נערכים להפסקת הקרב ללא הכרעה ברורה. מכך בדיוק צה"ל מנסה להימנע, ולכן - תחת רמטכ"ל שתמך ברגיעה וביכר להמתין עם הפעולה עד שאי אפשר היה עוד - אפשר וצריך לצפות שצה"ל יהיה זהיר, ויעדיף את הציפור האחת שאפשר להשיג. לאמור: כנראה שלא נרסק את חמאס ולא נעקר ממנו את כל יכולת הירי, אבל בימים שעוד נותרו לפעולה הזאת נשתדל להבהיל אותו כך שירצה, ירצה מאוד, להגיע לרגיעה, ויסכים לרגיעה כזאת שתהיה טובה לנו וגם תחזיק מעמד. איך עושים את זה? כרגע עם עוד כוח - גם קרקעי, גם אווירי, גם סיכולים ממוקדים בקרב ההנהגה - אבל גם עם מספיק היגיון מדיני שיידע לזהות מתי מגיע הרגע להפסיק ולקטוף את הפירות. נכון לאמש, אנחנו עוד לא שם.
