זכויות הפרט והאזרח של ערביי ישראל אינן תלויות על בלימת ההתניה. בימים אלה ראוי לחזור ולקבוע כי הן עשויות מעופרת יצוקה. אינן נושא למיקוח.
אך רק מי שזורה חול בעיני עצמו ואשליות בליבו - יתעלם מן הבעייתיות ביחסים היהודיים-ערביים, שאינם ניתנים לפתרון בתיקון עוולות (ויש) כלפי מגזר המיעוט. שכן ערביי ישראל הקצינו את עוינותם כלפי ישראל, שממנה הם מסרבים להיפרד, ובמידה מסוימת חברו לגורמים היותר מסוכנים במזרח התיכון.
יש רצף של אירועים המעידים על כך. אחרון בסדרה הוא התייצבות ההנהגה הערבית בדום ובמקהלה לצד הטרור של החמאס מעזה.
ד"ר אחמד טיבי, שסיים את לימודיו באוניברסיטה העברית, או מוחמד ברכה שהחל אותם - יודעים מתוך היכרותם הנאורה עם האקדמיה, שחמאס מאחז עיניים; דבק בדרך הטרור; חדל מן ההפוגה ויזם את חידוש ירי הרקטות לעבר ישראל. בכל זאת הם מצטרפים למצג השווא כאילו ישראל גרמה להתלקחות האחרונה בזירת הנגב.
כיצד? לא זו בלבד שחמאס סירב לחדש את ההפוגה, אלא אף הודיע רשמית כי ייאות לעשות כן רק לאחר שישראל תתחייב למשהו משפיל ורופס, שהמעברים לרצועה לא ייסגרו גם כאשר יירד מטח קסאמים על שדרות.
עזות המצח הזאת אינה מונעת מהח"כים הערבים להאשים את ישראל, ואותה בלבד, באחריות ללחימה המתנהלת עתה בעזה.
עמדתם מעידה על היעדר מוחלט של יושרה; היא אינה יכולה לזכות למידה של הסכמה מצד היהודים בישראל, לבד מקומץ של חנפנים שאיבדו מזמן את זהותם הלאומית.
יותר מכל, עמדת הח"כים הערבים היא סטירת לחי למצרים ולאבו מאזן, שבהודעותיהם מוצאים לנכון לעמוד גם על אחריותו של חמאס להידרדרות במצב הביטחוני. היא עלבון לח"כים הערבים עצמם, ולבוחריהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו