מפתקאות כיס של מובטל
, עודכן
בואו ואספר לכם על אגו טריפ של מובטל, בואו ואספר לכם על העשייה של הכלום, על הפריילוף של הפדלים של המוח המחשבתי, התעסוקתי. מה אתם יודעים.
אחרי המאמר הקודם הלכתי להסתובב קצת, לראות איך אני יכול להתנשא מעל מובטלים שאין להם טורים אישיים על מובטלות. זה לא הצליח לי, עיקרתי את עצמי; הרי זה שאני מנסח טורי מובטל לא אומר שאני מייחד את עצמי בתוך הז'אנר הזה, בדיוק כמו מישהו שהוא אירוני על אירוניים, ציני על ציניים או יפני על יפנים - זה מעגל שלא נגמר אף פעם, ולי יש מכסת מילים למלא על הסיטואציה. אף פעם לא צידדתי בסופרים שפורשים את משנתם הפוליטית, הרי בסך הכל הם רק יודעים להתנסח (מחשבתית, תודעתית, שפתית) טוב יותר ממישהו אחר, אז מה העניין? בסוף נשארת דעה, זה הכל. אני מובטל.
בכל מקרה, הלכתי לי למצות מחשבות כי ככה זה - אם יש לך זמן למצות מחשבות, מצה אותן כי אחר כך תבכה על כך, ואם כתבת על איך זה להיות מובטל, נסה לעבוד את תדמיתך כמובטל כמה שיותר; אבד את האמת הפנימית שלך, שכח את חבריך הטובים, צא עם דוגמניות, תיתפס מרביץ לכתב רכילות, רד לטיפה המרה ותחזור בכתבת "איפה הוא היום" בעתיד. בינתיים, אל תעשה כלום מלבד הגיגים. אתה צריך לעבוד את התדמית שלך וזה לא דורש עבודה, בטח לא אם אתה מובטל.
את כל אלו הלכתי למצות על ספסל רחוב חדש של לפני בחירות, מאלה שצצים לפני בחירות אבל למרבה הפלא נשארים גם אחרי. ישבתי. מיציתי. מיציתי. לעזאזל, כמה שמיציתי. ואז, ברגע שנזכרתי שיש לי סיגריה בודדת שקניתי בשקל ואני יושב עליה, קמתי וצילצל הטלפון.
מפיקה מאחת מתוכניות הטלוויזיה שאלה אם אוכל לבוא ולדבר על איך זה להיות מובטל, וזאת בעקבות הטורים שאני כותב כאן בעיתון.
אני יודע שאני אמור לתאר איך לקחתי את הזמן ולא עניתי לה ישר, אבל לא אעשה זאת מסיבה פשוטה - ישר אמרתי כן. מה גם שפנו אלי כי אני פנוי; כשאתה מובטל אתה אפילו לא יכול לברוח מהזמנה של חתונה שבה אומרים לך מפורשות שאתה לא צריך להביא כסף. שוש תשיש, והולך ראשון לבופה.
נכנסתי למקום, קיבלה אותי מפיקה חמודה שהפנתה אותי לשבת בחדר האח"מים. אני טוב בחדרי אח"מים. יש לי את זה. אמנם לא ניהלתי שיחות עם טלי ליפקין-שחק, אבל בוא נאמר שאני משתלב יפה בחדר עם אנשים בעלי שני שמות משפחה. אחרי זה קראו לי למאפרת. אני טוב גם בכורסאות איפור, אבל מה שמצחיק הוא שלטלוויזיה אתה צריך להיות מאופר בשביל לא להיות מבריק, ואני, מה יש לי מלבד הברק של הראש המגולח שלי-
לא משנה, התרווחתי בכורסה וצבעו אותי מאט כדי שלא אבריק. אחרי זה חזרתי לחדר האח"מים והתחלתי עם מניירות של כוכב, אמרתי: "מה קורה, אמרו רבע לשתיים, לא-", אבל בתוכי ידעתי שאין מה לעשות. הרי אם הזמינו אותי לראיון טלוויזיוני על תקן המובטל אין לי הרבה ברירות, כי מובטל לא יכול להתרעם על איחור ביום צילום. הרי מה יש לו לעשות? הצטלמתי. הייתי הסייד קיק של הקיק. אמרתי מה שאמרתי. יצאתי מאט. שטפתי פנים.
אחר כך חזרתי לחדר האוכל. שמעו, איך שיש להם ארוחות מסודרות! אבל לא נפלתי בפח; אני לא אוכל איפה שאני לא עובד, אחרי זה יתחילו לדבר עלי ואז אני אאבד את עבודתי, כמובטל של ראיונות.
חשבתי שזאת יכולה להיות עבודה נהדרת בשבילי, לעשות כסף מזה שאני מובטל. להתראיין על תקן מובטל, לקבל החזר מוניות על תקן מובטל של ראיונות, להגיד "מה קורה, אמרו רבע לשתיים, לא-", להתמזג עם מאפרות והן ימצאו לי עבודה, כי ככה זה אצלנו בארץ; לערער את המערכת מבפנים, לבוא דרך המאפרות, עובדות הרס"ר של הטלוויזיה, אלה שיודעות הכל, בלי ברק של הבטחות בשמים. בפשוט, בצבע מאט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו