הרבה סימני שאלה נשמעו בימים האחרונים סביב עמדת צה"ל השוללת מבצע נרחב בעזה "בעת הזו". כיצד זה, תוהים רבים, דווקא הצבא שאמור להגן על האזרחים הוא זה שניצב כסמן קיצוני נגד פעולה שתמנע את המשך סבלם של תושבי שדרות ועוטף עזה. התשובה, בעיקרה, נעוצה בחלק האחרון של התהייה. צה"ל וליתר דיוק הרמטכ"ל שדעתו (לאחר התייעצויות ודיונים) היא "עמדת הצבא" לא מאמין שפעולה תעצור את ירי הרקטות. נהפוך הוא: בשלב הראשון הירי דווקא יגבר, וסביר שגם יישובים שלא חטפו עד כה (בראשם אשדוד, אבל גם קריית גת וקריית מלאכי) יספגו מטחים. כדי להפסיק את השיגורים תידרש פעולה נרחבת, עמוקה ושיטתית, ובעיקר ארוכה - הרבה תנאים שספק אם אפילו רק מקצתם יתגשמו; הנפגעים שיהיו יעוררו מיד את הביקורת הפוליטית, ועימה יגיע הלחץ הציבורי, ועוד לא אמרנו מילה על המחיר הכלכלי ועל הביקורת הבינלאומית שמן הסתם תאלץ את ישראל לגדוע את הפעולה כבר בראשיתה. במילים אחרות: כדי להתמודד מול כל אלה נדרשת הנהגה חזקה, נחושה ואמיצה. מבלי להיכנס לוויכוח הפוליטי, ממשלת מעבר היא הכל חוץ מהנהגה כזו, וממילא ספק אם אהוד אולמרט רוצה (או מסוגל) לבצע מהלך כזה. לשם כך הוא יידרש קודם כל ליישם את הלקח המרכזי ממלחמתו הכושלת בלבנון: להגדיר לצבא יעדים מדויקים. זה יכול להיות כיבוש הרצועה, הפלת שלטון חמאס, השתלטות על נתיבי ההברחות, חיסול הנהגת הטרור, פגיעה שיטתית במערך הרקטות או שילוב של כמה (או כל) אלמנטים, אבל הגדרה ברורה חייבת להיות. בלעדיה, יישלח צה"ל להתרסק בעזה, לעוד מלחמה כושלת שבסיומה יטענו כלפיו כי הסחורה שוב לא סופקה. גרוע מכך, מלחמה כזו בעת הזו עלולה להפיל את שלטון הפתח בגדה ולהעלות גם שם את חמאס, ולקלוע את ישראל לעימות מיותר עם ממשלו הנכנס של ברק אובאמה. לפוליטיקאים שקוראים לפעולה נוח להתעלם מכל אלה בשביל עוד כותרת של ערב בחירות, מה שמותיר את צה"ל בעמדת המבוגר האחראי לפחות עד ל-10 בפברואר. אז כבר תקום כאן ממשלה חדשה, והיא שתידרש לפרוע את ההתחייבויות הביטחוניות שיסופקו לבוחר בחודשיים הקרובים.
