אירועי הימים האחרונים בהודו נראים כמחדל גדול: איך ייתכן שעשרה מחבלים (לפחות) הצליחו להגיע בדרך הים? איך ייתכן שלא היה מודיעין על סדרת הפיגועים הגדולה בתולדות מומבאי? איך ייתכן שנדרשו לכוחות ההודיים שתי יממות וחצי לסיים את הפרשה, ובמקרה שלנו, של בית חב"ד מבלי שאיש מבני הערובה ייצא בחיים-
שאלות קשות, מהדהדות, שמנקרות בראשי כולם. אבל מכאן, מהודו, האירועים מקבלים פרספקטיבה אחרת, אפילו תובנה אחרת. עבור ההודים, מתקפת הטרור במומבאי היא לא פחות מ-11 בספטמבר שלהם, גל טרור שמחייב התלכדות לאומית וראייה רחבה של הדברים. בהתאם לכך, לא מוצגות כאן תמונות של גופות, אלא רק פני ההרוגים בעודם בחיים. פצועים לא רואים בכלל, ועל ביקורת אין מה לדבר. התקשורת כולה, בעיקר הטלוויזיונית, פטריוטית ומגויסת; החיילים והשוטרים הם "גיבורים". בלי מירכאות, בלי ספקות.
הפיגוע בבית חב"ד היה מבחינת ההודים הפחות חשוב בין היעדים שהותקפו. במלונות הענק טאג' ואוברוי היו אלפי אנשים, בהם מאות אנשי עסקים מערבים - פגיעה משמעותית לא רק בחיי אדם אלא גם בכלכלה, ובעיקר במוניטין. להודים היה הרבה יותר חשוב לחסל את המחבלים שם.
הלקח החשוב הוא שהג'יהאד העולמי חי ובועט, ושגה מי שחשב ששבע שנות המצור האמריקני על אפגניסטן ופקיסטן הן תעודת ביטוח כלשהי. פיגועים כאלה דורשים הכנה מדוקדקת, מודיעין מדויק, מימון ורשת ענפה של קשרים ומקורות, משהו שיש רק למדינה (ולא בלתי סביר שבסופה של חקירה יימצאו קשרים בין מבצעי הפיגועים לבכירים במנגנוני המודיעין הפקיסטניים) או לקונגלומרט בינלאומי כמו אל-קאעידה. גם בחירת היעדים מצביעה על אג'נדה איסלאמית ברורה: מערבים, תיירים, עשירים וגם יהודים. בדיוק כמו בנאומים של בן-לאדן.
זאת המלחמה האמיתית של הודו, של המערב כולו, וגם של ישראל. אנחנו צריכים לצופף איתם את השורות. עם עשרות אלפי ישראלים שמטיילים מדי שנה בהודו, ועם לא מעט בתי חב"ד שפרושים ברחבי תת-היבשת, לא מן הנמנע שהם יהיו אלה שיידרשו למנוע את הפיגוע הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו