קריסת העבודה

כמעט 15 שנים עברו מאז נאום הלווייתנים הבלתי נשכח של חיים רמון בוועידת מפלגת העבודה, וכלום לא השתנה. רמון כבר לא שם, אבל כל האחרים כן - כל הפואדים והשמחונים והכבלים, להקה עייפה של לווייתנים דהויים, משעממים, חסרי ברק, ושוב הם שוחים בהשלמה אל החוף המתקרב, שבו ימצאו את סופם.

כמעט חצי מיליון ישראלים, שבחרו בהם אך לפני שנתיים וחצי, צופים במחזה בהשתאות, לא מצליחים להבין איך מפלגת פאר מאבדת את עצמה לדעת, איך אין אפילו צדיק אחד בסדום הזאת שיצרח: "הי, אנחנו בדרך להתאבדות, שמישהו יעשה משהו!".

וכולם-כולם, בוחרים ונבחרים, רואים בתימהון, בייאוש, איך נתניהו, שדווקא למד משהו מהתבוסה ב-99', עושה להם בית ספר. מדלג בקלילות ממסיבת עיתונאים אחת לשנייה, מביא עוד כוכב, ועוד אחד, ועוד אחד, עניין של יום ביומו, אוסף בסקרים מנדט למנדט, והנה הוא כבר עם 34, מספר חלומי שמאז ימי רבין העבודה אפילו לא גירדה. מפלגת הפאר מתרסקת ל-10, כמו המפלגות הערביות. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין.

אבל הגנרל אומר שיהיה בסדר, אלה רק סקרים. כמו בפעם הקודמת שהוא אמר, ב-2001.

הסקרים לא משקרים, חברים, כמו שהם לא שיקרו לג'ון מקיין. ומקיין, צריך לזכור, התאמץ הרבה יותר מברק. התמונה הסופית תהיה אולי שונה בכמה מנדטים, אבל גם בעבודה מודים ש-14 15 הם משאת נפש, ואלה מספרים שכמותם לא ידעו שם מעולם. ההתרסקות הפעם תהיה גרועה מזו של הליכוד בבחירות הקודמות, משום שהליכוד היה אז בהשפעת הפילוג הכואב של אריק; כוחו האמיתי היה גדול יותר.

ברור שהפוטנציאל האלקטורלי של העבודה בציבור גדול מ-10 מנדטים. ברור שחצי מיליון הבוחרים מהפעם הקודמת לא התאיידו. אבל רובם כנראה לא יצביעו שוב לעבודה, בגלל אהוד ברק והנבחרת העייפה שלו. בגלל שאין למפלגה הזאת שום דבר להציע.

לאידיאולוגיה לא נותר זכר; היא התמסמסה אי שם בין כל הממשלות שהעבודה חברה אליהן. כולם רבים עם כולם (חכו ל"רשימות החיסול" לקראת הפריימריז), ולא הובא שום שחקן חיזוק משמעותי, שימשוך אפילו בוחר אחד. אם התשובה המוחצת לבני בגין, דן מרידור ובוגי יעלון היא דניאל בן-סימון ("דניאל מי-"), אין הרבה מה להוסיף.

ברק כל כך פאסיבי במירוץ הזה, כל כך אפאתי, שמתגנבת התחושה שהוא מתמודד על תפקיד שר הביטחון של ביבי, לא על ראשות הממשלה. רק עניין פעוט אחד הוא לא לוקח בחשבון: כמו שזה נראה עכשיו, לא בטוח כלל שמישהו ייתן לו את הביטחון. אולי התחבורה.

האם באמת מאוחר מדי? האם אין בכל המפלגה הזאת אנשים חזקים מספיק שיכולים לעצור את הדהירה אל התהום? האם אין איזה סעיף נסתר בחוקת המפלגה שמאפשר, בשם כוח עליון או צו השעה, להחליף את המנהיג גם בדקה ה-91 - ולהעמיד במקומו מישהו מסוג אחר, פחות נגוע בתחלואי המפלגה, יותר מעניין, יותר נלהב ומלהיב, כזה שיוכל באמת להחזיר את העבודה לשלטון? החלפה כזאת, אם אכן יימצא התחליף ההולם, עשויה לטרוף את הקלפים ולשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה. אבל כנראה שהתשובה לכל השאלות הללו שלילית. כנראה מאוחר מדי.

ואולי מוטב לה לעבודה שתלך לאופוזיציה. ניסיון מערכות הבחירות האחרונות מלמד שמפלגה גדולה שהלכה לאופוזיציה והשתקמה עם המנהיג הנכון, הצליחה לחזור לשלטון. כך קרה לליכוד עם ביבי ב-96'; לעבודה עם ברק ב-99'; לליכוד עם שרון ב-2001; וגם עכשיו, אחרי כמה שנות גלות, הליכוד יעשה זאת שוב. אם זה המחיר שיידרש לעבודה כדי לחזור צעירה יותר, רעננה יותר, סוחפת יותר - יחכו תומכיה בסבלנות לבחירות 2013.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו