התפרקותה העצמית של המפד"ל, השבוע, דומה להתפטרות של אדם ממקום עבודתו רגע לפני שמעסיקיו עומדים לפטר אותו ממילא. חברי מרכז המפלגה אישרו את פירוקה בעיקר מפני שהבינו כי במציאות הנוכחית אין עוד ביקוש, בציבור הישראלי, למפד"ל כפי שהיתה עד היום. למעשה, המפלגה הדתית-לאומית סיימה את תפקידה כבר לפני שנים, וזאת דווקא הודות להצלחתה. כשאביו של הח"כ לשעבר אברהם בורג ייסד את המפד"ל עם חבריו לפני יותר מחצי מאה שנה על ידי מיזוג של תנועות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", היתה הציונות הדתית סקטור שנאלץ להיאבק על זכויותיו ולפעמים אף על עצם קיומו. חובשי הכיפות הסרוגות היו זקוקים באותם הימים למפלגה סקטוריאלית שתגן על האינטרסים הסקטוריאליים שלהם, כמעט כמו שמפלגת גמלאים מגינה, או לפחות אמורה להגן, על האינטרסים של ציבור הקשישים. בזכות פעילותה החינוכית והחברתית הענפה של המפד"ל, וכמובן גם בזכות תמורות חברתיות והיסטוריות שהתחוללו בישראל בלי קשר לפעילות זו, יכול אברהם בורג, בניגוד לאביו, להיות כל מה שהוא בוחר להיות. "ציונות דתית" הפכה זה מכבר משם פרטי לשם משפחה, ולא בכדי מצביעים רוב אנשיה לא למפד"ל אלא למפלגות "רגילות". חינוך ממלכתי-דתי הוא כבר ברירת מחדל בעיני אחוזים גדלים והולכים של יהודים בישראל; ערכי יסוד כמו שבת וכשרות נשמרים באופן טבעי והם נמצאים כיום במרכז הקונצנזוס, ואפילו המוסיקה הישראלית הפופולרית נשמעת יהודית יותר ויותר. לישראלי המצוי אין שום בעיה היום להיות גם יהודי שומר מצוות וגם אזרח "רגיל". ישראלים חובשי כיפות סרוגות הם חלק אינטגרלי מהנוף האנושי היומיומי בכל מקום ובכל תחום, כולל בצבא, בכלכלה ובאקדמיה, ולאט לאט גם בתרבות ובתקשורת. בניגוד למפלגות חרדיות כמו ש"ס ואגודת ישראל, שממשיכות עד היום לייצג סקטור מתבדל הדואג בעיקר לעצמו, המפד"ל נעשתה, אפוא, בעשורים האחרונים ארכאית ומיותרת. הניסיון להנציח את הסקטוריאליות הציונית-דתית בפוליטיקה אף גרם לערכי הציונות הדתית נזק תדמיתי ומהותי, מפני שהוא יצר את הרושם המסולף כאילו ערכים אלה עדיין "שייכים" רק לקומץ זבולון-אורלבים, ובמידה מסוימת בלם את התהליך הטבעי המתבקש של הפיכתם לנחלת הכלל. כל עוד מינו הדתיים את עצמם לאחראים לצביונה היהודי של המדינה, יכלו המסורתיים והחילונים לטעות לחשוב כי הנושא בטיפול וכי הם עצמם פטורים מלדאוג לו. וכל עוד השמירה על צביון השבת, או על חוקי הנישואים, היא בגדר "סיפוק צורכי דת", שהמפלגה עם הכיפה דורשת במשאים ומתנים קואליציוניים, רשאיות כביכול המפלגות הגדולות להתמקד בנושאים הכביכול "גדולים" יותר. שלא לדבר על הסכנה שבהפיכת נושא גדול לכל הדעות, כמו ההתיישבות בארץ ישראל, לנושא קטן ו"דתי" ששייך, חס וחלילה, לחובשי כיפות סרוגות בלבד, רק כי הסקטור סרוג הכיפה הוא שלקח גם אותו תחת חסותו המפד"לניקית. כולנו יהודים. ערכי היהדות שייכים לכל ישראלי שאינו בן דת אחרת, ופירוק המפד"ל לא רק ממחיש זאת, כי אם פותח פתח אמיתי לשינוי מבורך שהתבקש כבר מזמן. במקום המפלגה הדתית-ציונית תתמקם עתה במפה הפוליטית מפלגה יהודית-ציונית חדשה מייסודן של האיחוד הלאומי והמפד"ל, וחשיבות מיוחדת יש לעיתוי שבו היא קמה. התחזקותו הדרמטית של הליכוד, הצובר בעצם ימים אלה כוח לקראת ניצחון כמעט ודאי בבחירות הקרובות, מחייבת הקמת מפלגה יהודית-ציונית שתוכל להעניק לצמיחה המרשימה של הליכוד את השורשים היהודיים, שבלעדיהם אין לצמיחה הזאת ערך. דת ומדינה אינן ניתנות להפרדה במדינת היהודים; מדינה שבעצם מהותה, הגדרתה היסודית וסיבת קיומה היא בראש ובראשונה - תרצה או לא תרצה, ולפעמים בניגוד גמור לרצונה - מדינתם של בני הדת היהודית. אבל דת ופוליטיקה ניתנות גם ניתנות כאן להפרדה, ובמציאות הישראלית הנוכחית הפרדתן היא הכרחית. שחרור היהדות מן הכבלים הפוליטיים הסקטוריאליים יחזיר אותה לידיו של כל ישראלי שמבין, ואיך אפשר שלא יבין, כי ללא שורשיה היהודיים אין למדינת ישראל סיכוי להתקיים בארץ הזאת - לא תחת שלטון קדימה או העבודה. ולא, אפילו לא תחת שלטון הליכוד.
סופה של המפד"ל
מערכת ישראל היום
מערכת "ישראל היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
