תחת אור הזרקורים של הטלוויזיות ומול הבזקי המצלמות של צלמי הסטילס במצודת זאב אתמול, בנימין נתניהו חייך בשביעות רצון, כחתול שגנב את השמנת, בעוד משה (בוגי) יעלון ישב קפוא, כשפן שמבטו נלכד בבוהק הפנסים של מכונית מתקרבת. נתניהו שחה, כהרגלו, כמו דג במים, בעוד יעלון רק מתחיל להסתגל למים הפוליטיים הקרים שלתוכם קפץ.
יעלון, כמאמר ספרו, עושה "דרך ארוכה קצרה" להתברגות בצמרת המדינית-ביטחונית של המדינה: מאז הופרש מתפקיד הרמטכ"ל ב-2005 הוא המתלבט העקבי והבולט ביותר בפוליטיקה הישראלית, ורק לאחרונה, לדבריו, הכריע בין "הלב שאמר לא והראש שאמר כן". אבל אם יתאמתו הסקרים, רק שלושה חודשים וכמה אלפי לחיצות ידיים לחברי מרכז הליכוד מפרידים עכשיו בינו לבין תיק מרכזי בממשלה חדשה.
יעלון הוא הרמטכ"ל השני המצטרף לליכוד, אחרי שאול מופז, והוא מייצג, לדברי נתניהו, את "ארץ ישראל של פעם". אולי יותר מכל מצטרף אחר לליכוד, יעלון הוא נכס אלקטוראלי רב-תכליתי: ביחד עם בני בגין, הוא סוחב קולות מהימין בשל התנגדותו להתנתקות ול"נסיגות נוספות"; ביחד עם דן מרידור, הוא מחזק את דימוי הפוליטיקה הזכה וניקיון הכפיים, כמשקל נגד לציפי לבני; וביחד עם יוסי פלד ואולי גם אסף חפץ, אך הרבה יותר מהם, הוא גם מושך קולות במרכז הניצי. זהו אותו מאגר מכריע-בחירות של כעשרה מנדטים שמקביליהם באמריקה נודעו לפנים כ"דמוקרטים של רייגן": מפא"יניקים לשעבר, צאצאי אחדות העבודה, אנשי ההתיישבות העובדת, מצביעי "צומת" שפעם נהו אחרי רפאל איתן - וגם יוצאי בריה"מ, אוהדי-גנרלים.
לנתניהו היו סיבות טובות לחייך אמש, כי ב"מלחמת הכוכבים" של מערכת הבחירות הזאת, "הכוח" ללא ספק נמצא איתו, ועם האס ששלף אתמול בדמותו של בוגי, הקלפים שבידיו נראים כמנצחים. עכשיו הוא צריך לדאוג שבפריימריז באמצע דצמבר, חברי הליכוד לא יעדיפו את עסקניהם הנאמנים על פני אורחיהם הנוצצים שזה מקרוב באו. הוא צריך לייחל לכך שלא הגיע לשיאו מוקדם מדי, ושמטוטלת המומנטום לא תשתנה לרעתו. והוא צריך להתפלל שיעלון, שנודע כמי שחושב את מה הוא אומר ואומר את מה הוא חושב, בכל זאת יגלה, ולו מטעמי זהירות, את הפוליטיקאי החבוי בתוכו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו