יש הרבה מאוד סיבות לפרק עכשיו את הרגיעה בעזה ולצאת למבצע גדול: ירי הרקטות, התעצמות החמאס, התחושה שהם קובעים את כללי המשחק והידיעה שכל יום שעובר הופך את העימות שיבוא לקשה ולמדמם יותר. מול כל אלה עומדת סיבה אחת לא לעשות את זה עכשיו: אין לנו מושג מה אנחנו רוצים מעצמנו. עם ממשלת מעבר שכל-אחד ממרכיביה חשוד (ובצדק) במניעים פוליטיים, עם כנסת צעקנית שרק מחפשת זמן מסך ערב בחירות, ועם עולם שטרוד בעניינים כלכליים ושעזה ממש לא באה לו טוב - עם כל אלה אין סיכוי שנצליח להגדיר שורה תחתונה שאליה אפשר יהיה לכוון. וללא שורה תחתונה כזאת - "מטרת המבצע", ההגדרה שלמדנו את חשיבותה האמיתית במלחמת לבנון האחרונה - אין שום טעם לצאת לדרך. כי יש הבדל בין מבצע שנועד להפיל את שלטון חמאס למבצע שתכליתו לצמצם את ההברחות, בין מבצע שנועד לשבש את ירי הקסאם למבצע שמיועד "לגבות מחיר". כל-אחד מאלה הוא מבצע אחר, שאורכו אחר ומחירו אחר. לכל-אחד יש משמעויות ונגזרות, ובכל-אחד מהם יש רק דבר אחד ברור: זה לא יהיה קל. בימים הראשונים נחטוף גשם של רקטות, יהיו נפגעים, העולם יקרא לנו להפסיק. ואנחנו נפסיק. לא רק בגלל הבחירות אצלנו, אלא גם כי ברשות הפלשתינית מרחף סימן שאלה סביב המשך כהונתו של אבו מאזן וגם כי בוושינגטון עומדים להחליף נשיא, ובעיקר כי ספק אם למישהו כאן יהיה אורך נשימה לתת לצה"ל את הזמן הדרוש כדי להשיג "מטרת המבצע", וסביר כי אחרי כמה ימים כל מה שייצא לנו זו רגיעה חדשה עם פחות או יותר אותם תנאים. ולכן, עם כל הכעס והתסכול, ערב בחירות עדיף להשאיר את צה"ל מחוץ למשחק ולערב אותו רק אם ממש אין ברירה. בינתיים אנחנו עוד לא נמצאים שם, אפשר שזה יקרה מחר בגלל קסאם תועה, צריך לקוות שלא. לצערנו, עזה לא בורחת לשום מקום, ולמבצע אפשר יהיה לצאת (או לא) אחרי שתקום כאן ממשלה חדשה.
