כשבגרתי ועברתי לגור בדירה שכורה, לשם ניסיון עלוב ל"הכרזת עצמאות" בצורה עלובה של חצי שנת מגורים עם שותף בתל אביב, התחלתי להתוודע למחלה מוזרה שבה נדבקה אמא שלי, ואף אני: קופסאות הפלסטיק.
באותם ימים לא בישלתי הרבה (שאני אבשל-), ולאחר כל האוכל המשמים וחסר הטעם שצרכתי בבתי קפה מנוכרים אלה או אחרים (סלט ירוק ברוטב חרטה, כבדים מוקפצים ופטה כבד פתטי), התגעגעתי אנושות לאוכל המנחם של אמא שלי.
קופסאות הפלסטיק, שבתחילת הדרך היו סתם אובייקט, הפכו עבורי למשהו סימבולי וחשוב: להרגשה חמימה של בית. די מהר גיליתי שאני לא לבד, אלא חלק מתופעה ישראלית: שנים אחרי שאנחנו עוזבים את בית ההורים אנחנו מגלים שאתה יכול לעזוב את הבית, אבל קשה לגרום לכך שהבית יעזוב אותך.
עברו שנים, התחתנתי, עזבתי את הבית - אבל קופסאות הפלסטיק המשיכו למלא תפקיד מרכזי בחיי. זה קורה עד היום, במיוחד לאחר ארוחות יום השישי והחג. אני כבר לא ילדה, אבל אמי ממשיכה לארוז לי וליקירי את האוכל בקופסאות הפלסטיק.
רק מה, כיוון שבינתיים יש לי בן זוג, הצטרפה גם חמותי, אשה חביבה ויקרה, שאינה מסכימה שנצא מהביקור בלי אספקת אוכל של לפחות חודש. לא משנה שכבר פוטמנו אצלה במטעמים נפלאים בכמות שיכולה להספיק לשנה, כי פשוט אי אפשר להפסיק לאכול.
וכך, כמו מלחמה לא מתוכננת, כמו המשבר הכלכלי שאיש לא הכין אותנו אליו - נהפך כל עניין קופסאות הפלסטיק לאישיו. ובעברית קלה יותר, לעניין של כבוד.
לפני שהספקנו להבין, הפך המקרר שלנו להיכל קופסאות הפלסטיק הקפואות שרק אלוהים יודע מה יש בתוכן. החיים שלנו נראים כמו חוג בית של טאפרוור.
אני יכולה רק לנחש שהכל קפוא. כי למען הדיוק הכל נראה אותו הדבר, כמו מוצגים משומרים בחנקן קפוא במעבדה. וזה עוד הולך ומתגבר, כאילו הותקפנו על ידי חיידקי פלסטיקוס שאין אנטיביוטיקה שתכריע אותם.
ברגע זה נשאלת השאלה, אז למה לא לזרוק?
והתשובה לשאלה הזו, כמקובל, היא השאלה: סליחה? נראה לכם-
כלומר - האם אנחנו מסוגלים לשקר כאשר נעמוד על דוכן העדים, והחוקרת חמורת הסבר תישיר אלינו מבט עמוק לעיניים ותרעים בקולה: "נהניתם מהעוף שלי? מהקובות שלי? מהבשר שלי-" - לא, לא נוכל לשקר.
אז אנחנו נתקעים עם הקופסאות, ששטיפתן היא משימה בלתי אפשרית. במיוחד כשמדובר בניסיון להיפטר משאריות הכורכום ומריח העוף. ואחר כך צריך גם לא לשכוח להחזיר את הקופסאות בביקור הקרוב אצל אמא, ואוי ואבוי אם אני שוכחת.
ואז, אחרי הכל, אני יושבת רגע עם עצמי ועמוק בלב, בלי שאף אחד שומע, אני שואלת אותי: ומה עם העצמאות שלי?
כל כך השקעתי בה, ובסוף היא נארזת לתוך קופסת פלסטיק, ומוקפאת עד להודעה חדשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו