משפחה שלמה נמחקה. משפחת פישר. אבא, אמא, שני ילדים. המניע נותר בגדר תעלומה. צמרת המשטרה הזדרזה לאחר שבוע ימים להודיע למשפחות פישר ובכר על סגירת פרשת הרצח המשולש וההתאבדות.
המשטרה פעלה באופן כמעט אוטומטי, כאילו מדובר בעוד עבריין שרצח והתאבד. "תיק סגור". לכאורה, האשם הוענש מבלי לחקור לעומק את המניעים שדחפו אותו לפעול כפי שפעל.
וזה מוזר. הרי אין סיכוי שבשבעה ימים תספיק המשטרה לבדוק, לחקור ולסכם את מסקנותיה. מה המניעים שדחפו את פישר למעשה? התחושה שעולה מהסיפור הזה לא נוחה.
האם ייתכן שהמשטרה לא רוצה להטריח את עצמה ושהחוקרים מעדיפים לא לנבור לעומק כשמדובר ב"מישהו משלהם", במיוחד כשהנרצחת היא בתו של בכיר בדימוס במשטרה-
ובעצם השאלה הגדולה היא היכן האינטרס הציבורי - לחשוף את האמת - בסיפור הנורא הזה?
והרי אם נדע מה קרה, אולי נגיע לתובנות לגבי סיפורים דומים רגע לפני שהם מתרחשים, ונצליח למנוע אותם. ובכלל, מה שמפריע בגישה של המשטרה זה שנראה כי מה פשוט יותר מלהכריז על "ממצאים" מאשר להשקיע עוד קצת באירוע קשה וכואב ורגיש ככל שיהיה-
ראוי להזכיר כי לכל קורבן פשע יש זכות אלמנטרית לבקש שיפענחו את נסיבות האירוע. זו, למשל, זכותם של שני הילדים שנרצחו, גם אם אינם עוד בין החיים.
לכן אפשר לומר כי המקרה הטרגי של משפחת פישר לא רק זיעזע את הציבור כולו - אלא חשף גם את ערוותה של המשטרה. נראה כי שוטרים, כשהם עצמם בעלי נגישות בלתי מוגבלת לכלי נשק, אינם מצויים בפיקוח מספק באשר לכשירותם הנפשית.
בהתאם לכך החשש הוא שייתכן שגם ברגע זה יש שוטרים מעורערים נפשית באותה "רמת סיכון", וגם הם עלולים לפעול בדרך דומה.
אבל יש עוד סיבות לצורך לפתור את התעלומה אחת ולתמיד ולא לכסות על האמת שאולי תתגלה. אחת הסיבות היא שחשיפת המניע של מייקל פישר תעזור גם בהזמת חרושת מרושעת של שמועות, הפוגעת בו ובשמה הטוב של המשטרה. דרך אגב, לפי השמועות, במשטרה ובקרב בני המשפחה יודעים על הרצח הרבה יותר ממה שסופר.
ויש עוד צד בעייתי בסיפור. וזהו הצד של התקשורת בישראל. זיכרון אותו בוקר נורא שלאחר הרצח עדיין לא מרפה ממני. חבר שאל אותי איך אנחנו, העיתונאים, חיים עם כל הזוועות האלה.
עניתי לו, בשליפה מהמותן, שזה עניין של הרגל, שצריך לדעת להפריד בין דברים, "להשאיר" את הזוועות בעבודה, אחרת אי אפשר לשרוד.
אבל אחרי שנייה עצרתי וחשבתי לעצמי עד כמה זה לא נכון. עד כמה הדברים כן משפיעים. הרי יש סיפורים שמערבים אותנו רגשית, לכמה שעות או לכל החיים. כמו הטרגדיה של הילדה רוז.
קשה לנו עם הסיפור של משפחת פישר כי הם היו משפחה נורמטיבית. אנחנו רוצים סיבה או הסבר כי לא היתה שום כתובת על הקיר. והכי מפחיד שגם לנו זה יכול לקרות, בלי שום תמרור אזהרה.
הרי בכולנו עלול לצוץ שד קטן שיבעיר "טירוף של רגע", ועל כן תמוה בעיניי שהתקשורת מקבלת את "קבירת התיק" וממשיכה הלאה בלי לשאול את השאלה הבסיסית: מה לעזאזל קרה שם?
לכן אני חושבת שעלינו לשאול איפה התחקירים שיביאו לקורא את הסיבות הלוגיות, והפסיכולוגיות, ואת "הכתובת על הקיר" שאולי היתה שם ואף אחד לא רצה שנדע. אחרי זוועה כזאת, לתקשורת הישראלית אסור לשתוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו