זאת ללא ספק העיר העברית הראשונה, ללא ספק ללא הפסקה, ללא חניה, ובימים כתיקונם גם עיר ללא חיבה יתרה לפוליטיקה מקומית אבל דומה שהבחירות הנוכחיות לראשות העירייה הן בכל זאת מהמרתקות בארץ. הפער האידיאולוגי, התרבותי והאישי בין רון חולדאי לדב חנין כל כך גדול, עד שאי אפשר לא לפנות השבוע מעט זמן למחשבה מוניציפלית. בתווך מתמודדות גם רשימות שונות למועצה בלבד, וגם הן תורמות את שלהן לפסיפס הרעיוני. אם אתם כבני 18 עד 40 - ותל אביב היא העיר היחידה בארץ שבה 40-18 מתכווצים לכמעט אותו שנתון - אתם לא יכולים להתעלם מהאובאמניזציה של חנין. הידד: בתל אביב לבן הוא השחור החדש. זה לא רק השלטים, המתנדבים וריבוי מאמרי התמיכה בעיתונות המקומית יש מין תחושה, בייחוד על רקע האמרת מחירי הדירות השכורות, שחנין הוא סוף סוף הפוליטיקאי הנכון, הראוי, להוביל את תל אביב; בעיקר את הצעירים, מתנחלי המרחב שבין פלורנטין לשדרות נורדאו. המשבר הכלכלי העולמי רק מעצים את התחושה כי לפנינו עימות בין אדם סמית לקרל מרקס ובעיר שאין בקרב צעיריה מי שלא לגם קפה דלוח בקפיטריה של גילמן, קשה להתעלם מהחוויה הטמונה שבקרב הזה. ואכן, לחנין, על פניו, יתרונות רבים. בלי קשר לחולדאי וליתר יריביו, הוא נחשב לישר, לא מושחת, משכיל, והוא בעד איכות הסביבה ותחבורה ציבורית ועוין את תופעת המגדלים: האפרוריות שלו מזהרת, אם לתמצת. אבל זרמי ההתלהבות סביב חנין מתקרשים לנוכח הלהיט של קמפיין הבחירות שלו קליפ הסלבריטאים שהופץ לאחרונה ברשת. בסיום הצפייה בקליפ המתרונן/מתלונן הזה, אתה, כתל-אביבי שאכן סובל מכל הליקויים שדוברי הקליפ מבטיחים להדביר, מרגיש את התרמית. כי כפי שעמיר פרץ היה בשעתו טרנד תל-אביבי מיותר לפיו הגיע הזמן לבחור את המזרחי הנכון (דווקא בעיירות הפיתוח זיהו אותו מיד ולא קנו את ה"הבטחה"); וכפי שכל תל-אביבי שבשעתו הצביע לעלה ירוק החליט שהגיע הזמן לבחור בגמלאים - החשש הוא שגם חנין יתחוור כטרנד שההצבעה עבורו תסתיים במפח נפש. הקליפ הזה היא תמרור עצור. כמובן, זכותו של חנין להישען על פניה הנאים של עלמה זק ועל חיוכה החינני לא פחות של ורד פלדמן ככרטיס השכנוע שלו; אבל אם אלה שתומכים בו במאבקו להפחתת שכר הדירה הם בדיוק אלה שדווקא משתכרים הכי טוב מבין הצעירים - הודות ליכולתם המרשימה לטמטם אותנו בתוכניות הטלוויזיה - מה ההבדל בינו לבין פוליטיקאי אחר שנשען על יועצי תדמית כדי לתעתע- יתרה מכך (1): בטרם הקליפ דומה היה כי חינו של חנין טמון דווקא בכובד הראש שלו, ברצינותו, בהתאמתו לכיעור המפתה של העיר הזאת. יתרה מכך (2): אם יש מאבק שראוי למתיימר להיות ראש העיר התרבותי של תל אביב להיאבק בו זה וסליחה על הטרחנות תופעת הסלבס, שעיקרה תל-אביבי. תאמרו, ובצדק, שזהו קליפ בודד, מקוטע מהמצע, ומוטב להתייחס לאיש, לעקרונותיו. אבל חנין וכלי הנשק הנבובים שלו אני כמובן מתכוון לקליפ כתופעה כי חלק מכוכביו כן ראויים להערכה - הם שהעתיקו את הדיון לשדה הזה. את שאלת חנין מסובך לסכם בלי התייחסות לקושי שלו להתייצב על רגליו בעת נגינת "התקווה". חנין מעדיף לערפל את הסוגיה, והבהיר כי הבעיה שלו עם "התקווה" היא רק כאיש ציבור ולא כאזרח פרטי. לעצם העניין, הקושי עם "התקווה" מהותי. חנין בעצם אינו מקבל את היותה של העיר יהודית. זכותו להאמין במודל לאומי שונה, אבל חובתו של המצביע - כפי שחנין עצמו מדגיש - לזכור כי אינו בוחר מנהל לראשות התפוח הזעיר אלא אידיאולוג. בכלל, אסקפיסטית ככל שתהיה, תל אביב היא חלק מהמארג הציוני, והיא עדיין ניזונה מכספי הממסד. כל אחד, כמובן, רשאי להתעלם מ"התקווה" ולהיות אזרח הגון. אבל חנין לא ישאר כזה אם ינצל את משאבי העירייה, אשר ליסודותיה הרעיוניים הוא מתנגד.
