ארה"ב וישראל: חישוב מסלול מחדש

אם משק כנפי פרפר אי שם במזרח משפיע על מקום במערב, על אחת כמה וכמה ביקור נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כאן משפיע על התנהלות המזרח התיכון בכלל וישראל בפרט. על מידת ההשפעה מן הסתם כבר מתעורר לו ויכוח פרשני ועקרוני. הזדמן לו תאריך מיוחד, היום לפני 50 שנה נסגרו מיצרי טיראן. לחלקנו זה מזכיר שיר חביב מתקופת מלחמת ששת הימים, אלא שסגירת המיצרים בפתחת ים סוף היא אשר הביאה לפריצת המלחמה.

נשיא ארה"ב בימים ההם, לינדון ג'ונסון, התעלם מהבטחה כתובה שארה"ב תמנע בכל מחיר את סגירת המיצרים. ההבטחה ניתנה חצי שנה אחרי מלחמת קדש. אזהרתו של ראש אמ"ן אהרן יריב כי "אם ישראל לא תגיב על סגירת המיצרים - לא יהיה עוד כל ערך לאמינותה ולכושר ההרתעה של ישראל; מדינות ערב יפרשו את חולשתה של ישראל כהזדמנות מצוינת להתנכל לביטחונה ולעצם קיומה" - נפלה על אוזניים ערלות.

יחסם של נשיאי ארה"ב בכלל, ואנשי הבית הלבן בפרט, מעולם לא השביעו את רצונה של ישראל. הבית הלבן על דורותיו לא הבין את המהמורות והקשיים הניצבים בפני כל מי שמנסה לפתור את הסוגיות המקומיות והאזוריות. דוגמה אחת מני רבות: ב־12 בפברואר 1945 נפגשו נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט והמלך הסעודי עבד אל־עזיז אבן סעוד על הספינה "קווינסי", אשר עגנה באגם המר שבתעלת סואץ. בדברי ימי הקונגרס נרשם: "היתה זו שיחה חשובה ומעניינת, והוא למד בה יותר על המוסלמים ועל הבעיה היהודית מכפי שאפשר היה ללמוד מתריסר מכתבים".

חלפו השנים. חלף ממשל עוין במיוחד לישראל, ממשל אובאמה, ונדמה כי מתחולל שינוי גדול. לא, אין כאן התנפלות של רעב על מזון שנקרה בדרכו. יש כאן ציפייה זהירה כי העוינות של הבית הלבן מדורי דורות תשנה כיוון. כבר עצם הגעתו של טראמפ אל הכותל המערבי, ללא תנאים, ללא הקפאות, ללא כל דרישה - מסמן את הבאות. מה שמסתמן כנייר הלקמוס של הביקור כולו הוא העיסוק באיראן, הלכה ומעשה כאחד. העניין הפלשתיני עובר אל השוליים. מיצובה של סעודיה במעמד של לוחמת בטרור מול איראן יחד עם עסקת נשק דמיונית בהיקפה הוא ניסיון מזהיר ומרתק.

ישראל היא המרוויחה הגדולה בעניין. סטירת לחי לתוכנית הגרעין של אובאמה, הוכחה כי רה"מ נתניהו צדק בדרכו העיקשת מול ההסכם הרע והמסוכן וההבטחה כי לא יהיה נשק גרעיני באיראן כתובות על לוח ענק ומואר. ההכרה הבסיסית בקיומה של ישראל חזקה ועמידה לצד העקרונות שעליהם היא נלחמת.

כלומר, לוחמה בטרור בארץ ובעולם היא פעולת מלקחיים מול הטרור, אשר ממנה ספק אם הפלשתינים הנדחקים לשולי הביקור ייצאו נשכרים, לפי דרכם לפחות. ונוסף על כל אלה נדמה כי מתגבשת הבנה שלפיה מדינות ערב מפנימות שלהיות לצידה של ישראל זהו ערך מוסף, ולא נטל של אויב. הביקור הזה הוא ליטוש מעמדה של ישראל בשגשוג, בביטחון, ואולי גם בשלום אזורי.