פתח למזרח תיכון חדש־ישן

נאומו של הנשיא טראמפ אתמול בריאד בפני מנהיגי העולם הערבי והמוסלמי היה בלא ספק נאום מכונן. העובדה שהנאום היה אנטיתזה גמורה לנאומו של ברק אובאמה לפני שמונה שנים בקהיר, רק מחזקת את החשיבות שיש לייחס לו ומסבירה גם את סבר הפנים היפות שבו התקבל בקרב שומעיו.

ייחודו של הנאום היה קודם כל במיקום ובקהל: בבירתה של ערב הסעודית, בעלת ברית נבגדת, שאותה הפקיר אובאמה לאנחות, ובעצם לאיראנים, ובפני שליטים ערבים, שבלגיטימיות של שלטונם הוא הטיל ספק. מדובר בשליטים המסמלים את המזרח התיכון הישן, אלו שעליהם השתיתה וושינגטון את נוכחותה באזור לאורך עשורים רבים, ושלהם ביקש אובאמה להפנות עורף.

בנאום השמיע טראמפ לשליטים הערבים בדיוק את מה שרצו לשמוע ממנו. הנאום כלל מסר של כבוד לדת האיסלאם, מסר של תמיכה ביציבות על פני קפיצה אל הבלתי נודע, ולבסוף מסר של מחויבות לבעלי בריתו.

בה בעת ביטא הנאום נחישות ללחום בטרור ובמחולליו, שבו רואה טראמפ את הסכנה והאתגר לשלום האזור ולעולם כולו. טראמפ שב אפוא לגישה, מעט פשטנית, של טובים מול רעים. ולרעים, כך מתברר, יש כתובת: בסוריה (דאעש ואסד), בטהרן, בביירות ובעזה.

לא היה זה נאום משיחי כמו נאום אובאמה, שעניינו חזון ובעצם חיזיון של מהפך ושינוי רעיוני ודורי ושסופו כידוע האביב הערבי, שהוביל לקריסת רבות ממדינות האזור. טראמפ גם לא הטיף לשומעיו לאמץ ערכים דמוקרטיים או ליברליים. גם לא היה זה נאום של חנופה - לא למבקריה של מדיניותה של וושינגטון כלפי המזרח התיכון וכלפי ישראל, וגם לא נאום חנופה לאויביה, ובראשם איראן. את השלום, הסביר טראמפ, הוא מבקש להשיג בין ידידיו ובעלי בריתו, ישראל והערבים, ואילו באיראן הוא מבקש ללחום בעבור ידידים אלו.

בנאום יש כדי להחזיר את ארה"ב, וקודם כל בעיני בעלי בריתה, ובהן גם ישראל, אל מעמדה ותפקידה המסורתי באזור, כמי שמגינה על ידידיה ועל היציבות האזורית. אך כמו נאומים רבים בעבר, גם טראמפ ייבחן במעשיו ולא במילותיו, והמבחן עוד לפניו.