ההסכם הקואליציוני שנחתם בין קדימה לבין מפלגת העבודה הוא מסמך בלתי מכובד, בלשון המעטה. מסמך שאיננו מוסיף כבוד לכל אלה שהיו מעורבים בניסוחו. קשה להבין כיצד שני שרי משפטים לשעבר, ציפי לבני וצחי הנגבי, נתנו את ידם להסכם מגוחך כל כך. אין לי ספק שמשפטנים בעלי ניסיון פוליטי רב כפרופ' דוד ליבאי, משה שחל ומשה נסים, לא היו נותנים את ידם להסכמים כאלה. די להביא כמה דוגמאות כדי להמחיש זאת. הבולטת ביותר היא ההבטחה שניתנה ליו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, כי הממשלה תיזום תיקון לחוק הכנסת שיקבע שיו"ר הסיעה הגדולה באופוזיציה יוכל לכהן כיו"ר האופוזיציה, גם אם איננו חבר כנסת. זהו סעיף שנגזר בדיוק למידותיו של ברק ושהוכנס להסכם על פי דרישתו. הוא נועד להבטיח לו שאם וכאשר יפרוש (או יודח) מהממשלה הוא יוכל לשמש כיו"ר האופוזיציה במקומו של מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו. הסעיף הזה מגוחך משום שבראש האופוזיציה עומדת בדרך כלל האישיות הבכירה ביותר בממשל שאיננה שותפה לקואליציה. זהו האיש שעומד בראש "ממשלת הצללים" ואמור להיות האלטרנטיבה לראש הממשלה המכהן. כפי שלא יעלה על הדעת שראש הממשלה לא יהיה חבר כנסת, שכן במשטר הפרלמנטרי שלנו הממשלה יונקת את כוחה וסמכויותיה מהכנסת, כך לא הגיוני שיו"ר האופוזיציה לא יהיה חבר כנסת. בעבר מעמדו של יו"ר האופוזיציה לא היה מעוגן בחוק, אולם לפני כמה שנים הוקצה לו פרק מיוחד בחוק הכנסת ונקבע בו במפורש כי "ראש האופוזיציה יהיה חבר הכנסת מהסיעה הגדולה ביותר בסיעות האופוזיציה". יתרה מזו, נקבע גם כי "ראש האופוזיציה יחדל לכהן בתפקידו אם חדל להיות חבר כנסת". דוגמה נוספת המעידה שההסכם הקואליציוני נוסח ברישול ובפזיזות היא הסעיף הקובע כי ברק יהיה "סגן ראש הממשלה הבכיר מבין שרי הממשלה". גם סעיף זה הוכנס להסכם על פי דרישתו של ברק, אבל אין לו שום משמעות מעשית, אלא דקלרטיבית בלבד, משום שחוק יסוד: הממשלה קובע במפורש כי השר הבכיר ביותר בממשלה בעת היעדרותו של ראש הממשלה הוא מ"מ ראש הממשלה. החוק גם קובע כי משנבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו זמנית, ימלא את מקומו מ"מ ראש הממשלה, ואם לאחר 100 ימים לא יחזור ראש הממשלה לתפקידו - תוקם ממשלה חדשה, בדיוק כפי שקרה לאחר קריסתו של אריאל שרון. קשה לרדת לסוף דעתה של לבני מדוע הסכימה שייקבע בהסכם שברק יהיה "הבכיר מבין שרי הממשלה" כשידעה שאין לכך כל משמעות. קשה עוד יותר להבין: מדוע עמד ברק על הכנסת הסעיף הזה כשידע ששאול מופז יהיה זה שיכהן, ככל הנראה, כמ"מ ראש הממשלה- דוגמה שלישית קשורה ליוזמותיו של שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן. מפלגת העבודה - שתבעה בתחילת המו"מ את הדחתו של פרידמן כתנאי להצטרפותה לקואליציה - נתקלה בהתנגדות עיקשת של לבני שתומכת בכמה מיוזמותיו של פרידמן, ונאלצה לוותר. אבל כדי ליצור את הרושם שהיא לא חזרה בה מדרישתה בבושת פנים, הוכנס סעיף פרווה הקובע כי תהיה לשרי העבודה זכות וטו על יוזמות חקיקה הקשורות למערכת המשפט. האם המשמעות היא שפרידמן לא יוכל לקדם את היוזמות שלו שנועדו לפגוע בביהמ"ש העליון? מסופקני. יש לקוות שהכנסת, שתתבקש במושב החורף שייפתח בשבוע הבא לאשר את תיקוני החקיקה המתחייבים מההסכם הקואליציוני, תדע לעמוד על רגליה האחוריות ולמנוע כל ניסיון לעשות צחוק מהחוק.
