למרות הכל. נבחרת ישראל הצליחה לנצח את לוקסמבורג למרות משחק לא טוב. היא שיחקה מתחת לכל ביקורת ולמזלה נתקלה בנבחרת חלשה מאוד. היכולת של ישראל אתמול, לא תספיק בעוד שלושה ימים כשהיא תתארח אצל לטביה.
כל השחקנים, למעט בירם כיאל וגל אלברמן, הפגינו יכולת שרחוקה מלהיות שמביעת רצון, ועוד מול לוקסמבורג החסרה ארבעה שחקני הרכב, מספר נעדרים קריטי. אני חושב שהדבר החיובי היחיד במשחק הוא הניצחון עצמו.
לא קבוע, לא פוגע. המחצית הראשונה היתה מאוד חלשה וראית ששחקנים שלא משחקים בצורה קבועה או בכלל בקבוצותיהם, הפגינו יכולת ירודה מהרגיל. יוסי בניון נקלע ליום שחור (עם כל הכבוד לכיבוש הפנדל), טל בן חיים טעה בעבירה שהובילה לשיוויון וגם דודו אוואט איחר בתגובה שלו בשער השיוויון. שחקנים שלא משחקים בקבוצותיהם, גם אם הם עולים כמחליפים פה ושם לכמה דקות, לא צריכים להיות בנבחרת. בתקופתי כמאמן זה לא קרה. לא היה מצב ששחקנים, גם אם היו לגיונרים, אפילו לא זומנו לסגל, אם לא שיחקו. העובדה שזה קורה היום, רק פוגעת במסגרת, ביכולת ובמשחק של הנבחרת.
טעות גורלית. אני חשבתי שאחרי ה-0:1 הסופר מוקדם של בניון, ישראל תפרק את לוקסמבורג לחתיכות. ציפיתי שהיא תביס אותם בצורה מוחצת. זה מאוד חבל שישראל לא ניצלה את ההזדמנות שלוקסמבורג נתפסה עם המכנסיים למטה, כי במסגרת המשחקים של פיפ"א, לעומת אופ"א, הפרש השערים קובע.
במקום ניצחון קליל וחלק, הגיע אותה הכשלה של בן חיים שתקעה לישראל את המשחק, ולמרות שיפור במחצית השנייה, זה היה עדיין משחק איטי ומשעמם שכמעט גרם לי ולרמי וייץ להירדם בעמדת השידור. המעבר מההגנה להתקפה בקצב של הליכה לא יספיק בלטביה.
נקודת אור. כפי שהזכרתי קודם לכן, כיאל ואלברמן היו נקודות האור היחידות בנבחרת. הם היו חומה במרכז המגרש, לא איבדו כדורים ושיחקו בשקט וביטחון (כיאל גם בישל), לעומת בניון ובן חיים למשל, שחקנים אליהם דרור קשטן קיווה להתבסס ואכזבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו