זה אולי מתסכל אבל מה לעשות - מה שרואים מכאן לא בהכרח רואים משם. מכאן, מישראל, איראן מפחידה, חיזבאללה הוא ארגון טרור רצחני והאיסלאם הפונדמנטליסטי מאיים באופן מוחשי עלינו ועל שלום העולם. במרחק טיסה לא ארוכה מנתחים את האויב קצת אחרת. במערכות עיתונים תשמעו עמיתים אירופאים ואנשי אקדמיה שיסבירו לכם כי לאיראן יש זכות להתכונן לחלופות אנרגיות עתידיות ולמתקני גרעין, ויהיו אף שירחיקו לכת ויסבירו כי נשק גרעיני איראני הוא רק לצורך הרתעה ואיזון עם ישראל. העובדה שיש הבדל בין המשטרים הונחה בצד. כך גם פני הדברים בניתוח חיזבאללה והבנתו. ממעון השגריר בנואקשוט, בירת מאוריטניה, עקבתי לא מזמן אחר תוכנית אירוח רצינית בערוץ ממלכתי צרפתי. חיזבאללה הוצג שם כארגון פילנתרופי. אף אחד מבין האורחים, והיו שם נציגים מכל הפלגים הלבנוניים, לא קם ומחה. אזרח צרפתי ממוצע מחבל נורמנדי, שעקב אחר התוכנית, הלך לישון בלילה כשהוא מבין שאזרח לבנוני הולך לקופת חולים, נהנה מריבונות בארצו ואולי אפילו מנגב קצת חומוס, הודות לחסן נסראללה. גם הטרור האיסלאמי וההקצנה של הפונדמנטליסטים המוסלמים הם לדעת רבים באירופה תולדה של בעיות כלכליות, תסכול, חוסר פרגון, חוסר התאקלמות ועוני של צעירים מוסלמים. על פי אותו היגיון בריא, הרי שבקרוב נצפה, כנראה, בחטיפת מטוסים ובפיגועי טרור שעליהם יהיו אחראים צעירים ממדגסקר, מבורמה וממאלי... בן לאדן אשם? מה פתאום. בוש אשם. הטבע האנושי גורם לנו לשאוף להבין תהליכים, אירועים, לחפש הסבר. הבעיה היא שלעיתים להסביר זה להבין, והשלב הבא יכול להיות גם להסכים. השתתפתי פעם, לפני כחמש שנים, בארוחת בוקר עם ניקולא סרקוזי, היום הנשיא הצרפתי, אז שר הפנים. בשיחה הוזכרו האירועים האנטישמיים בצרפת (לא איום קיומי על העם היהודי אבל לא דבר שצריך לחיות עימו). סרקוזי אמר שהוא לא רוצה לשמוע סיבות והסברים כי אלה סתם תירוצים. שר הפנים נקט יד קשה. התוצאה: ירידה בתקריות האנטישמיות בצרפת. אבל במקרים רבים אחרים מעדיפים האירופאים גישה פייסנית לרוע. החודש קראו חמישה מזכירי מדינה אמריקנים לשעבר - הנרי קיסינג'ר, ג'יימס בייקר, וורן כריסטופר, מדלן אולברייט וקולין פאוול - לדבר עם איראן. לא מדובר בחובבי טהרן אלא באישים בעלי כוונות טובות. לדבר זה תמיד טוב. אבל עם איראן? היום? "ככל שאנחנו מבקרים יותר את אחמדינג'אד, כך הוא מתחזק באיראן", הצהירה מזכירת המדינה השנייה של הנשיא קלינטון, מדלן אולברייט. צריך להבין כי קיים פרדוקס במזרח התיכון. לארה"ב בעלי ברית רבים בקרב מנהיגי מדינות המפרץ, אולם דעת הקהל בסעודיה, בבחריין ובקטאר עוינת את הממשל האמריקני בפרט ואת הקשר עם ארה"ב בכלל. לעומת זאת, ברחובות טהרן רבים, תתפלאו, מחבבים את ארה"ב ומעוניינים בקשר טוב איתה. להוציא השכבות העניות המסובסדות על ידי השלטון, שכבות הביניים מייחלות לקשר טוב עם הדוד סם. רבים ברחוב האיראני, ועבדכם הנאמן היה עד לכך, לא מצפים שנסייע למשטר. פרויקט הגרעין אינו באמת גאווה לאומית איראנית. ואגב, מאחורי הקלעים המנהיגים הערבים הם אולי המודאגים הגדולים ביותר, אחרי ישראל וארה"ב, מהתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית. ממשטר האייתוללות לא ניתן, לצערי, לצפות להפתעות ביחס כלפי ישראל. יש כאלה הסבורים כי אחמדינג'אד הוא דווקא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו כי להבדיל מחתאמי, בזכותו אנחנו קולטים, בבירור, את התמונה האמיתית. לאותם אלה שסבורים כי שיחות עם איראן יאיצו באיראנים לסגת מפרויקט הגרעין שלהם נמליץ להשקיף לעבר צפון קוריאה. בשיחות לא קלות, שבהן השתתפו שש מדינות, ולאחר מאמצים רבים של ארה"ב, יפן, דרום קוריאה וגם סין, הצליחו בפברואר 2007 להגיע להסדר עם הקוריאנים: פירוק פרויקט הגרעין תמורת הטבות בתחום האנרגיה והדיפלומטיה. ההסכם החזיק מעמד עד החודש. אגב, גם לוב, שוויתרה ב-2003 על פרויקט הגרעין שלה, עשתה זאת רק כי שליטה, קדאפי, נבהל מהמלחמה בעיראק. מראהו של סדאם חוסיין בזקן פרא, מוצא מבור באל-דאורה, שיכנע אותו. יותר מדי שנים מבטיחים לנו גולים איראנים שממלכת האייתוללות תיפול מבית. זה עדיין לא קרה, אך לאחמדינג'אד יש שונאים רבים גם במחנה השמרני. הדיאלוג עימו הוא כמו הענקת מתנה, ואולי אפילו ארכת חיים פוליטית מיותרת. דיאלוג עימו רק יעניק לגיטימציה לאדם שיש לנדות ממשפחת העמים.
