"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ואחרי הכאב - לפתוח את ענף השידורים

,עודכן

הלב כואב על כל אדם שמאבד את מקום פרנסתו. ולכן סיום דרכה של רשות השידור, שנעשה בשיטת טלאי על טלאי, היה מחזה קשה שאין לאחל אותו לאיש. אלא שיש עוד צדדים לנושא השידור בישראל, או יותר נכון, הזכות בכלל להחזיק מיקרופון ולשדר, שמאז שניתנה על ידי הנהגת מפא"י למונופול בודד (איך לא), נבחרה בקפידה והוקצתה במשורה. את החשבון שילם הציבור לאורך כל השנים דרך אגרות.

אני טוען שצריך להיות שידור ציבורי ראוי במשמעותו האחת והיחידה: שכל מי שרוצה בציבור להקים לו גוף תקשורת, יוכל לעשות זאת. ושהמגבלות היחידות שיוטלו עליו הן עמידה בתנאי היסוד של אי אמירת לשון הרע. אבל זה לא המצב לחלוטין בישראל, שבה גופי תקשורת ממלכתיים יושבים על הקופה הציבורית ובמקום רשות השידור קיבלנו תאגיד חדש, גם הוא על חשבון הקופה הציבורית.

עם כל כאבם האמיתי של עובדי רשות השידור יש גם ציבור "רגיל" בחוץ, זה ששילם את האגרה - גם כשהיה צריך להוכיח שאין לו טלוויזיה בבית, עניין שלא תמיד היה קל מול מחלקת הגבייה. וכאשר מר ישראלי מפוטר אין לו שאלטר, אין לו הסתדרות שתשיג לו הסכמי פרישה מוגדלים, שעשויים להגיע למיליוני שקלים, ואין לו גם אפשרות לסידור של ג'ובים באגפים אחרים של המדינה. גם את כאבו העלום יש לזכור.

אז נכון, היה צריך לסיים את העניין אחרת. צערם ודמעותיהם של העובדים שם כנים. אבל אם לפחות היה מסתיים בכך הסיפור של השידור בתקצוב הקופה הציבורית, ניחא. אלא שכעת קיבלנו רשות שידור חדשה ששוב תשב על גבו של משלם המסים ושאין בה כל צורך.

הזמנים השתנו, כיום יש רשתות חברתיות שדרכן הציבור יכול להתעדכן בזמן אמת בנעשה בכל תחום, נוסף על שלל אמצעי תקשורת אחרים. הגיע הזמן לאפשר לכל גורם שרוצה להקים כלי תקשורת לעשות זאת ולשדר מה שהוא רוצה. רק שחרור מלא וגמור של ענף התקשורת מציפורני המדינה לידי השוק החופשי יעורר דיון פתוח ומגוון, וייצר מקומות עבודה.

אבל במחוזות הפוליטיקה שלנו, ועם המסורת מבית סבא בן־גוריון וראשי מפא"י על ועדיה והוועדות שלה, המדינה היא זו שנותנת את "הרשות" לשדר, ולכן גם לוקחת אותה לעצמה - וכל עובד יאחוז בגרגרת הציבורית לפי עוצמת שאלטרו.

רשות השידור היתה מונופול ארוך שנים, אין זה פלא שפס הקול ההיסטורי של המדינה עבר דרכו, משום שלא היתה לו תחרות. מהיום שנפתחה תחרות, הציבור איבד בו עניין.

אזרחי ישראל רגילים לשלם מסים לקופת המדינה, למען כל כך הרבה מטרות וגופים שחלקם מיותרים. יש בי תקווה, גם אם קלושה, כי כמו שידעו לפתוח ענפים, למשל בתחום הסלולר, הביגוד והתעופה, גם בתחום שידורי התוכן נזכה לראות יום אחד תחרות מלאה בלי שום נגיעה או סבסוד מצד המדינה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר