"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בני אלון: יריב ובן שיח

,עודכן

אנשי "זו ארצנו", אשר פעלו בבוטות נגד מימוש הסכם אוסלו בשנות ה־90, היו, מטבע הדברים, היריבים הקשים ביותר מבחינתי, כשם שהייתי אחת משלוש הכתובות הפוליטיות שהעלו על ראש מאבקם.

התקשיתי להאמין שמישהו מהם יכהן בכנסת, וכשזה קרה, שנתיים לאחר שהוקמה התנועה ושנה לאחר רצח רבין, לא היה לי שיג ושיח עם אחד משלושת מנהיגיה, בני אלון ז"ל, שנפטר בסוף השבוע, שנבחר ברשימת "מולדת" לכנסת.

אבל הכנסת היא מקום שבו מתקיימות שותפיות בלתי צפויות כדי לקדם מטרות משותפות בנושאים ספציפיים, והיא גם מקום שבו חבריה משוחחים זה עם זה במהלך שעות ארוכות שבין הצבעה אחת לחברתה. כך מצאתי עצמי משוחח עם בני, מבקש להבין את "הראש" שלו, כשם שהוא תהה על המוטיבציה שלי. שנינו היינו סקרנים מאוד. לשנינו היה קשה להבין את ציוניותו של הזולת. אני לא הבנתי את אי חששו מהפיכת הרוב היהודי למיעוט. הוא לא הבין את נכונותי לוותר על שטחים כדי למנוע זאת.

אבל נדמה לי שבמהלך השיחות הללו הבנו לא מעט את תפיסת העולם של הזולת, גם אם התקשינו להשלים איתה. לאחר שנים ביקש שאדבר עם תומכיו בארה"ב ואסביר להם מה שביקשתי להסביר לו. זה היה אתגר מעניין עבורי. נסענו יחדיו. הם לא שמעו, לדבריהם, אף פעם את תפיסתו של השמאל הציוני. אני לא פגשתי אותם קודם לכן, וזו היתה הזדמנות לשוחח ארוכות עם בני, שותפי למסע הזה.

באחת השיחות האחרונות בינינו ביקש "שלא אפול מהכיסא". הבטחתי לו שזה לא יקרה, והוא ביקש לדעת אם אפשר לחזור ל"הסכם לונדון" בין שמעון פרס והמלך חוסיין, משנת 1987. אכן הופתעתי. "הסכם לונדון" אמנם לא כלל שום התייחסות לתוכן פתרון הקבע, אבל ברור היה שמדובר על ויתור טריטוריאלי כדי להגיע להסדר עם ירדן, ובאמצעותה - עם הפלשתינים.

בני ביקש שנעבור על ההסכם. הבאתי מחדרי בכנסת את העמוד האחד שעליו כתוב ההסכם. הוא עבר עליו, ושאל שוב אם יש סיכוי לשחזר אותו. עניתי בשלילה. שנה לאחר שיצחק שמיר, כראש ממשלה, פסל את ההבנות שנוצרו בלונדון, הכריז חוסיין כי הוא מוותר על הגדה המערבית ורואה בה שטח שיש למוסרו לפלשתינים. בזה נגמר הסיפור. המדינה הפלשתינית הפכה לאופציה היחידה למי שרוצה להבטיח רוב יהודי בשלטון ישראל, ואינו מתלהב לעשות זאת במהלך חד־צדדי.

בני לא השתכנע. הוא אמר שהיתה זו טעות קשה מאוד של שמיר, בלי קשר לשאלה אם פרס נהג כראוי כשלא שיתף אותו מראש ביוזמתו, והוסיף כי, לדעתו, צריך לנסות לשוב ללונדון...

כאשר סיפר לי על מחלתו ועל המגבלות אשר הוטלו עליו בגינה, הבנתי שהוא אינו מתכונן לוותר בקלות. הרגשתי שכמעט מיותר לעודד אותו, משום שלפחות בשיחה איתי הוא היה רחוק מייאוש ונחוש להצליח. והוא אכן הצליח, והודיע לי כי כבר אין סימן לסרטן, ונשמתי לרווחה. השנים האחרונות ניתנו לו, בעיניי, כפרס על כך שלא הרים ידיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר