"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לזכור ולספר: חובת הדור השלישי

,עודכן

לא פחות מארבע שעות של סטייה מהמסלול המתוכנן מז'נבה שבשווייץ לליון שבצרפת ובחזרה, כדי לבקר בבית קברות נידח. וגם שלוש שעות של ויכוח משפחתי עקר אם נכון להכניס את השואה לטיול הראשון שלנו בחו"ל. אבל רק כשעמדנו שם מול המצבה הבלויה, שאלת הנכון־לא נכון נשארה עם תשובה אחת בלבד - חובה עלינו.

המצבה ההיא שעמדה בשולי בית הקברות שייכת לסבתא רבתא שלי, שנפטרה בזמן שהבריחה גבולות בזמן המלחמה עם בנותיה הצעירות, ובהן סבתי. בתחתית המצבה נוספו שתי שורות המציינות את התאריך האחרון שבו נראה סבא רבא שלי באושוויץ, לפני 73 שנה. מול אותה מצבה נגמרו לי המילים.

בין הבדיחות השחורות והעובדה שאנו גדלים במדינת ישראל, ההתמודדות עם משא השואה אינה פשוטה. יותר קל לנו לצפות קדימה מאשר להתעסק בכאב ההוא. כדור שלישי לשואה, תפקיד שטבוע בדמי ואף בשמי, מרחק הזמן והדורות משחק לרעתנו; אבל אותן ארבע שעות שנשאו אותי מהווה לעבר הציבו מולי מראה שאי אפשר להתכחש אליה. שם, בצרפת הרחוקה, הבנתי שיש לנו, בני הדור השלישי, תפקיד חשוב ומהותי בשימור זיכרון השואה.

כשקבעה מדינת ישראל את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היא לא קבעה אותו עבור ניצולי השואה וגם לא עבור בני הדור השני, אלא עבורנו. הורינו שעוד זוכרים את צבעי הסיוטים של הוריהם לא היו צריכים את יום השואה כדי לנסות להפוך את הזיכרונות לאותנטיים, הם גדלו לתוכם. אנו שגדלנו במדינת ישראל האיתנה ראינו רק תמונות בשחור־לבן על קירות בית הספר, וכל שנותר היה לשבת במעגל סביב הניצולים שנשארו כדי לשמוע את סיפוריהם, מחויבים להם וחייבים זאת לעצמנו ולילדינו העתידיים. כבני דור המעבר מהווה לעתיד, נחסך מאיתנו לחוות את הסיפורים שמספרים הורינו, אך עכשיו אנו צריכים להפוך אותם לאותנטיים, להיאחז בכל שביב מידע וצל זיכרון. אנו אלו שצריכים לנצור את הסיפורים ולוודא שלא יישכחו.

אני עוד הספקתי לשמוע את סיפור בריחתה של סבתי ואת שליחתה לקפריסין מפיה ממש, אך האחיינים שלי לא יזכו מפני שהיא כבר נפטרה. על מצבתה מוזכרים סבא וסבתא רבא, שרשרת הדורות. בשנותיה האחרונות הצלחנו לשכנע אותה למסור עדות על מה שעברה שם, אבל בעוד שנים ספורות לא תהיה יותר עדות חיה לזוועות האלו. בתוך שנים לא יישארו ניצולים שיוכלו לספר את מה שכבר היום, מבחינת האחיינים שלי, הוא זיכרון רחוק כמו יציאת מצרים או גירוש ספרד. מי שיהפכו למספרי הסיפורים יהיו אנחנו, שנוכל לספר רק צל של סיפור, לקוות שנדע לספר אותו נכון. להתפלל שלא נחטא לתפקידנו, להיסטוריה שלנו, לעם ישראל, ומעל הכל - לוודא שהדורות הבאים אחרינו ימשיכו גם הם לזכור ולספר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר