נאום נתניהו אתמול לפני העצרת הכללית של האו"ם היה בעל חשיבות מכרעת. לפרקים היה אפשר לייחס אותו להיסטוריון, לפרקים למורה לפיזיקה בתיכון ולפרקים לרב המטיף לטיפוח המסורת היהודית, ואשר מזכיר לעולם כי העם היהודי חי בארץ ישראל במשך אלפי שנים בעודו שורד רודנים וצוררים - עובדה שמשום מה נעלמת פעמים רבות מהזיכרון של שכנינו. זה היה נאום של מנהיג מדינה המתמודד עם צנטריפוגות מסתובבות במשטר איראני אפל, שלא שובתות גם כשמנהלים עם האייתוללות דיאלוג. נתניהו ביקר פעמים אינספור בבניין האו"ם בניו יורק, מקום לא אוהד במיוחד, שאותו השכיל להפוך למגרשו הביתי. הוא ציין מעל לבמה שלו כי כבר 15 שנה הוא מדבר על הצורך למנוע מאיראן נשק גרעיני. אבל הגורל רצה שבמשמרת שלו תהיה איראן קרובה כל כך לפצצה. מרחק חודשים. האיראנים שועטים לעבר פצצה גרעינית עד האביב הבא, לכל היותר עד הקיץ הבא, הוא הסביר. עד אז תסיים איראן את העשרת האורניום הבינונית ותעבור להעשרה גבוהה. ואז זה כבר באמת עניין של חודשים. לא פלא שהוא לא רק דיבר על קו אדום, אלא צייר אותו על התרשים. לא כדי לתקוף מחר בבוקר - אלא כדי למנוע מלחמה. בדיוק כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה. נתניהו עשה קריירה מהתפקיד של שגריר ישראל באו"ם. לא פלא שדווקא במקום הזה הוא נשא את אחד מנאומי חייו. נכון, יהיה מי שיראה בשרטוט שהציג לעולם משהו לא רציני. אבל לא הציון בשרטוט שיקבל נתניהו מעסיק אותנו, אלא האימפקט שיותיר נאומו. ראש ממשלת ישראל לא שכח להזכיר לעולם את מלחמת התרבויות שאנחנו היום בעיצומה. דומה שאת סמואל הנטינגטון הוא דווקא קרא היטב. האיסלאם הקיצוני לא מאיים רק על ישראל, אלא גם על אירופה ועל ארה"ב. איראן ללא גרעין מזיקה מספיק. דמיינו לכם אותה איראן ביום שאחרי. את הנאום של אתמול היה צריך לשאת מנהיג העולם החופשי. אלא שהנושא בתואר, הנשיא אובאמה, הסתפק בנאום חסר כל בשורה, והותיר את נתניהו לדבר על הסכנה הצפויה לציביליזציה כולה.
