הכנרת: היופי והסכנה

הכנרת כבר ידעה הכל. מטוסי קרב של חיל האוויר צללו לתוכה, מכוניות נפלו למימיה, עשרות רוחצים, דייגים, צעירים ומבוגרים טבעו בין גליה, ספינות עלו באש תוך כדי תנועה באגם וגם תנין דמיוני שחה או לא שחה שם. "שרקיות" נוראיות היכו ממזרח וגרמו לנזקים עצומים על החופים, המפלס עלה וירד ואולי שכחתי משהו. ולמרות כל אלה, הכנרת נותרה סמל לאומי, שמורת טבע מהיפות במזרח התיכון, פינת חמד שכולנו אוהבים וכנרת יש רק אחת. אבל אם היא כל כך יפה ומושכת, מדוע היא הופכת לבית קברות של צעירים שבאים לבלות על חופיה?

הכנרת מתעתעת. יופייה והשקט הפסטורלי שהיא משדרת מטעים. יותר מ־30 שנה אני מלווה את הכנרת כעיתונאי, ובימים האחרונים אני מסקר את החיפושים אחר שלושת הנעדרים ובני משפחותיהם שעל החוף.

וכמו תמיד באירועים מעין אלה, עם ישראל מתגלה בגדולתו. כל מי שעסק בחיפושים עשה עבודת קודש ראויה לציון. החוף רחש פעילות שלא פסקה לרגע, והכל בניסיון להביא את הסיוט הזה לסיומו.

כוחות המשטרה שסרקו את החופים עם פרשים, טרקטורונים או רגלית, הצוללנים המתנדבים של המשטרה וזק"א חיפשו במעמקים, בעלי סירות מירוץ ואופנועי ים התנדבו לסייע בחיפושים, אנשי חיל הים הפעילו ציוד סונאר מתוחכם מתוך ספינת הדיג של קיבוץ עין גב, בראשותו של הדייג המיתולוגי מנחם לב, שמכיר את הכנרת כמו את כף ידו, ולעולם לא ירים ידיים ולא יוותר על סיכוי למצוא גופה של נעדר השקועה במצולות.

וגם אלה שלא עזרו בחיפושים, שהסתפקו בחיבוק חם למשפחות שעל החוף, הביאו אוכל ומשקה חם, והיו כאלה שעזבו משפחות ובאו להיות עם המשפחות במהלך החג השני. לכל אלה מגיע צל"ש.