ארדואן: ניצחון של כן ולא

מחנה ה"כן" ניצח בטורקיה. "מחנה", כי ארדואן הוא לא רק נשיא/שליט/סולטן, אלא גם מחנה צייתן שתמיד יעניק למנהיג את הרוב המיוחל, גם אם בדוחק. אבל הניצחון של ארדואן, שמעניק לו נשיאות עם סמכויות של סולטן (ללא ריסון חוקתי), הציג - באופן פרדוקסלי - את מגבלותיו. אם ירצה להישאר בשלטון עוד שנים ארוכות (עד 2029) יהיה חייב להמציא את עצמו מחדש, כי דומה שגם כמות המתנגדים לו גדולה למדי. לכן יכול כל מחנה לראות את התוצאות באופן הפוך: "כן ולא", זוכרים?

אפשר כמובן לדבר עד מחר על ניצחון דחוק של ה"כן" לשינוי החוקה, על זיופים, על ערעורים, על כך שטורקיה חצויה לשניים ועל כך שארדואן הוא סכנה לדמוקרטיה - אבל זה לא חדש. הרי ארדואן ניצח בבחירות לנשיאות עם 51.7 אחוזים "בלבד", ומפלגת הצדק והפיתוח שלו גרפה 49.5 אחוזים בבחירות לפרלמנט בנובמבר 2015 - מה שכמובן מצביע על מגמה.

גם הפעם המספרים לא צריכים להפתיע: ארדואן תמיד יצליח להשיג את הרוב הדחוק עבור כל מטרה "קדושה" שהוא מבקש למכור לעמו. כך היה גם הפעם. הוא אמנם שאף להשיג 60 אחוזים, והאופוזיציה קיוותה שמזימתו תיכשל; אבל מי שעוקב אחר המתרחש בטורקיה יודע היטב שאם מחר בבוקר יכריז ארדואן שהשמש ירוקה והכוכבים מרובעים, יהיו לפחות 50.01 אחוזים שיגידו "אמן". זה אולי ההישג הפוליטי הגדול ביותר של האיש, שלא רוצה לפרוש לעולם.

טורקיה אמרה "כן" לשינוי השיטה. המשמעות היא שהמדינה הולכת לקראת משטר נשיאותי בסגנון אמריקני, רק בלי הריסון והבלמים של מערכת המשפט, המשטרה והתקשורת. כולם יסורו למרותו של הסולטן. אומרים שהעולם היום מתגעגע לימים עברו? ארדואן מגשים חלומות.

מנגד, צריך לזכור כי ארדואן שאף להשיג רוב מוחץ, גם אם ידע שזה הולך להיות קשה. ניסיון ההפיכה נגדו ביולי אשתקד פגע בביטחונו האישי והפיזי, אבל לא בשאיפות שלו. עד הרגע האחרון ממש נאלץ לנהל קמפיין רציני, כולל מאמצים משמעותיים באדמות כורדיות עוינות. גם העובדה שהמפלגה הלאומנית MHP תמכה בו באופן מפתיע בשם הפטריוטיות, עדיין לא הבטיחה לו את הניצחון.

מריח את הרחוב

ארדואן, חיה פוליטית, מריח את הרחוב. הוא ידע שהכורדים והכמאליסטים נגדו, וגם האווירה בערים הגדולות לא היתה מבטיחה. עובדה: באנקרה, באיסטנבול, באיזמיר ובאנטליה - הוא הפסיד.

אבל הוא ניצח בכל אותם מקומות שאליהם לא מגיעים העיתונאים והפרשנים, ב"טורקיה העמוקה". שם מצביעים מהבטן ומהמסגד, שני מקומות שבהם שולט ארדואן. הוא אולי הולך לקלפי כשפניו לעבר, אבל הבוחרים הולכים לקלפי עם הפנים לעתיד. חומר למחשבה עבור הסולטן.

רבים, כמובן, מדברים היום על משאל עם לא חוקי, על מעטפות בוחרים שלא זכו לחותמת הכשר מוועדת הקלפי, על אווירה של איומים, על מצב חירום במדינה מאז ניסיון ההפיכה בקיץ שעבר, שהשפיע, לטענת רבים, על ההצבעה. להצביע "לא" נתפס כמעט כמו עבירה דתית במקרה הטוב, כמו השתייכות לרשת הטרור של פתהוללה גולן במקרה הרע, ואפילו, רחמנא ליצלן, כמו סימפטיה לדאעש. ארדואן מכר את משאל העם בערך כך: "כן" פירושו יציבות, "לא" פירושו סימפטיה לטרור. ובכל זאת, כמעט מחצית מהאוכלוסייה הצביעה "לא".

כעת נשאלת השאלה: מה אומרות תוצאות משאל העם, במקרה שהערעור עליהן לא יתקבל? ארדואן רק ימשיך להחריף את הטון. מנהיגה של טורקיה רק יגביר את השלטון האוטוריטרי שלו, אלא שהפעם הוא יעשה את זה באמצעות החוק. אחרי שהכניע את התקשורת, המשטרה, הצבא (כמה חשוב) ומערכת המשפט, הגיע הזמן לשנות את שיטת הממשל. ראש הממשלה ילך למוזיאון, וארדואן - לפנתיאון, בעודו חי ושולט.

ארדואן אמנם ניצח. אבל הניצחון הגדול ביותר שלו הציג, למרות כוחו המרשים, דווקא את מגבלותיו.