עוד ניצחון כזה, והוא יאבד

יום ראשון, יומו של משאל העם בטורקיה לאישור השינויים בחוקה, היה אמור להיות יומו הגדול של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. יום שבו רובו המכריע של הציבור הטורקי מתייצב מאחוריו ומעניק לו תמיכה נחרצת בשינויים שנועדו להגדיל את כוחו ולהרחיב את סמכויותיו כנשיא. לצד מעבר לשיטת שלטון נשיאותית כמו בארה"ב - רק בלא בית נבחרים ותקשורת שיאזנו, ירסנו ואף יבלמו אותו - נועדו השינויים בחוקה לאפשר לארדואן להוסיף ולכהן בתפקידו עד שנת 2029, זמן מספיק לשנות מן היסוד את פניה של המדינה, למחות את מורשתו של מייסדה, כמאל אטאטורק, ולעצב ולבנות אותה מחדש לפי חזונו של ארדואן, כמדינה המפנה גבה למערב ופונה אל עברה העות'מאני והמוסלמי.

הכל היה מוכן אפוא לחגיגת הניצחון. בחצי השנה האחרונה מאז דוכא ניסיון ההפיכה הצבאי הכושל, שעד היום, אגב, לא ברור מי עמד באמת מאחוריו, חוותה טורקיה מופע אימים מן הסוג שרק ארדואן יודע להפיק. קרוב ל־100 אלף עובדי מדינה, ובהם שופטים, שוטרים ואנשי צבא, אנשי אקדמיה ועיתונאים, פוטרו ממשרותיהם וכ־40 אלף מהם אף נכלאו בבתי כלא באשמת מעורבות בניסיון ההפיכה. ארדואן הלהיט כדרכו את היצרים, הפחיד ואיים, ואף דירדר את יחסי טורקיה והאיחוד האירופי והפך את האירופאים לשק חבטות בעבורו, כפי שנהג בעבר לעשות לישראל, והכל כדי לזכות בקולות המצביעים.

אלא שלארדואן נכונה אכזבה. התיקונים שביקש להכניס בחוקה אושרו ברוב דחוק של 51 אחוזים בלבד. הווי אומר שלמרות מערכת בחירות אגרסיבית ועל אף מסעות ההפחדה שלו, מחצית מהבוחרים בטורקיה, קצת פחות מ־24 מיליון מתוך 58 מיליון, לא נרתעו ואמרו "לא" לארדואן. בולטת במיוחד העובדה שבכל הערים הגדולות והחשובות של טורקיה, מרכזי השלטון, התרבות והכלכלה, דוגמת איסטנבול, אנקרה הבירה, עיר הנמל איזמיר ואפילו דיאר בכר, מעוזם של הכורדים במזרח המדינה, גברה ידם של מתנגדיו של ארדואן, וזה נאלץ להסתפק בתמיכה המסיבית שקיבל באזורים הכפריים במדינה.

תוצאות המשאל מלמדות כי כוחו של ארדואן הוא בחולשת מתנגדיו. אלו מפולגים בתוך עצמם ונעדרים דמות כריזמטית שתנהיג אותם בקרב הפוליטי שהם מנהלים על עתידה של המדינה. לבד מכך קשה לחשוב על מחנה משותף להמוני כורדים במזרחה של המדינה שאמרו "לא" לארדואן ולאליטות באיסטנבול ובאנקרה, העוינות אף הן את ארדואן ונאמנות למורשת אטאטורק, אך מסרבות להידבר עם הכורדים ולהכיר בזהותם האתנית כחלק ייחודי במרקם הטורקי.

קשה לראות בתוצאות המשאל משום מנדט ברור לארדואן לחולל את המהפך שהוא מבקש בדמותה של המדינה הטורקית. זהו אות אזהרה עבורו שאולי הרחיק לכת. אבל ארדואן אינו אדם הנוהג לעצור באור אדום. הוא כבר מיהר להכריז כי יתרון אפילו של קול אחד במשאל העם הוא ניצחון לכל דבר המאפשר לו להמשיך בשלו. ארדואן משוכנע שנועד לשלטון וכי נשיאותו תארך לעד. אבל אף יומו יגיע.

השאלה היא מה יישאר מטורקיה, מדינה שנודעה במחויבותה לחילוניות ולמערביות, לפתיחות ואף לדמוקרטיה, מקרטעת ככל שזו היתה.