תהיות על הבחירות להסתדרות ונחיצותן

בשבועות האחרונים מתעצמת מערכת הבחירות על ראשות ההסתדרות; מערכת בחירות שהיא לא ממש מובנת מאליה, שכן קשה להגיד שמבחינה היסטורית מדובר בארגון הדמוקרטי ביותר בסביבתנו, ודאי שלא מהשקופים שבהם.

ראשי ההסתדרות האחרונים, למעט אולי עופר עיני במערכת הבחירות שלו מול איתן כבל, לא ממש התמודדו על התפקיד. מאז שחיים רמון הגיע לתפקיד ראש ההסתדרות בשנות ה־90, המנגנון לבחירת ראש ראשי הוועדים היה דומה. היו"ר הנבחר פורש וסגנו בפועל - ראש האגף לאיגוד מקצועי - ממונה במקומו באופן זמני עד לבחירות, שבהן הוא זוכה בדרך כלל "בהליכה". כך היה עם רמון ואז עמיר פרץ, ואחר כך עם פרץ ועיני וכעת אנחנו בניסיון נוסף בצמד עיני־ניסנקורן.

אבל מערכת הבחירות הסוערת היא כמעט "תקלה" שעדיין מטשטשת בעיניי שאלה חשובה - מי בכלל צריך את ההסתדרות? זה אולי נשמע כמו שאלת כפירה לחלק לא קטן בציבור, בייחוד לנוכח העובדה שההסתדרות קיימת, על גלגוליה ההיסטוריים, הרבה מלפני הקמת המדינה, מאז חנוכה 1920. ועדיין, האם מטרתה ההיסטורית, לשמש בתור "המדינה שבדרך", לא הוגשמה? האם מישהו מונע מעובדים להתאגד?

אני חושד שההסתדרות ההיסטורית לא פורקה לאחר קום המדינה, משום שראשי מפא"י רצו לשמר את מנגנוני הג'ובים הדשנים. אלא שקריסה כלכלית של החברות של ההסתדרות בשנות ה־80, ופשיטת רגל של חלק מקרנות הפנסיה שלה שהולאמו על ידי קופת המדינה בתחילת שנות האלפיים, די רוקנו את הצדקת קיומה הכלכלי והובילו למצב שבו כיום מדובר בוועד של ועדי עובדים.

העילות האחרונות להשבתה כללית של המשק נראו כמו נבחרו ממקבץ כמעט רנדומלי של נושאים: הסכם סיעודי קיבוצי שהרגולטור ביקש לשנות, רעיון עובדי הקבלן - תופעה שההסתדרות בהתנהלותה היתה מהגורמים להיווצרותו - ועוד. בחלק לא מבוטל מהמקרים מוצאים עצמם אנשים, שהתאגדו כדי לשפר את מצבם, שובתים למען סיבות חיצוניות שנבחרו על ידי צמרת ההסתדרות.

אני לא מכיר הרבה מודלים כמו זה של ההסתדרות בעולם המערבי. למען האמת, אני לא מכיר עוד אחד כזה. ועדי עובדים קיימים, איגודים מקצועיים גם כן. ועד של ועדים עם פרלמנט פנימי, שאינו שקוף ומאוגד במבנה חוקי מתקופת האימפריה הטורקית (עמותה עות'מאנית), זה באמת שריד היסטורי שאפשר לכל הפחות להרהר בנחיצותו.

אז לנוכח ימי הפסח וחגיגות החירות, אולי יש מקום לחשוב על מודל חדש שיציע את האפשרות לעובדים בכל ארגון וארגון במדינה לשמור על הכוח החוקי שמתיר להם להתאגד בוועד, מבלי הצורך להעביר את השליטה בגורלם לארגון חיצוני שיש לו שיקולים נוספים שלא קשורים בהם.