"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תהיות על הבחירות להסתדרות ונחיצותן

,עודכן

בשבועות האחרונים מתעצמת מערכת הבחירות על ראשות ההסתדרות; מערכת בחירות שהיא לא ממש מובנת מאליה, שכן קשה להגיד שמבחינה היסטורית מדובר בארגון הדמוקרטי ביותר בסביבתנו, ודאי שלא מהשקופים שבהם.

ראשי ההסתדרות האחרונים, למעט אולי עופר עיני במערכת הבחירות שלו מול איתן כבל, לא ממש התמודדו על התפקיד. מאז שחיים רמון הגיע לתפקיד ראש ההסתדרות בשנות ה־90, המנגנון לבחירת ראש ראשי הוועדים היה דומה. היו"ר הנבחר פורש וסגנו בפועל - ראש האגף לאיגוד מקצועי - ממונה במקומו באופן זמני עד לבחירות, שבהן הוא זוכה בדרך כלל "בהליכה". כך היה עם רמון ואז עמיר פרץ, ואחר כך עם פרץ ועיני וכעת אנחנו בניסיון נוסף בצמד עיני־ניסנקורן.

אבל מערכת הבחירות הסוערת היא כמעט "תקלה" שעדיין מטשטשת בעיניי שאלה חשובה - מי בכלל צריך את ההסתדרות? זה אולי נשמע כמו שאלת כפירה לחלק לא קטן בציבור, בייחוד לנוכח העובדה שההסתדרות קיימת, על גלגוליה ההיסטוריים, הרבה מלפני הקמת המדינה, מאז חנוכה 1920. ועדיין, האם מטרתה ההיסטורית, לשמש בתור "המדינה שבדרך", לא הוגשמה? האם מישהו מונע מעובדים להתאגד?

אני חושד שההסתדרות ההיסטורית לא פורקה לאחר קום המדינה, משום שראשי מפא"י רצו לשמר את מנגנוני הג'ובים הדשנים. אלא שקריסה כלכלית של החברות של ההסתדרות בשנות ה־80, ופשיטת רגל של חלק מקרנות הפנסיה שלה שהולאמו על ידי קופת המדינה בתחילת שנות האלפיים, די רוקנו את הצדקת קיומה הכלכלי והובילו למצב שבו כיום מדובר בוועד של ועדי עובדים.

העילות האחרונות להשבתה כללית של המשק נראו כמו נבחרו ממקבץ כמעט רנדומלי של נושאים: הסכם סיעודי קיבוצי שהרגולטור ביקש לשנות, רעיון עובדי הקבלן - תופעה שההסתדרות בהתנהלותה היתה מהגורמים להיווצרותו - ועוד. בחלק לא מבוטל מהמקרים מוצאים עצמם אנשים, שהתאגדו כדי לשפר את מצבם, שובתים למען סיבות חיצוניות שנבחרו על ידי צמרת ההסתדרות.

אני לא מכיר הרבה מודלים כמו זה של ההסתדרות בעולם המערבי. למען האמת, אני לא מכיר עוד אחד כזה. ועדי עובדים קיימים, איגודים מקצועיים גם כן. ועד של ועדים עם פרלמנט פנימי, שאינו שקוף ומאוגד במבנה חוקי מתקופת האימפריה הטורקית (עמותה עות'מאנית), זה באמת שריד היסטורי שאפשר לכל הפחות להרהר בנחיצותו.

אז לנוכח ימי הפסח וחגיגות החירות, אולי יש מקום לחשוב על מודל חדש שיציע את האפשרות לעובדים בכל ארגון וארגון במדינה לשמור על הכוח החוקי שמתיר להם להתאגד בוועד, מבלי הצורך להעביר את השליטה בגורלם לארגון חיצוני שיש לו שיקולים נוספים שלא קשורים בהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר