בני החושך של המורשת היהודית נלחמים במודרנה

במלאות לו 80 קיבל הפרופ' מנחם פרידמן תשורה שאין לה תחליף. הוא היה ראשון לחקור את העולם החרדי בארץ ישראל וצילם את הפשקווילים על הקירות במאה שערים בירושלים, וחיבר ספרים על התנגדות היישוב הישן לציונות ולשפה העברית ולהענקת זכות בחירה לנשים וללימודי חול, ועתה כינסו תלמידיו - בבחינת "גדיים שהנחת נעשו תיישים" - שורה ארוכה של מאמרים בספר הנושא את הכותרת "הגדולים". בפועל מבטאים את הכותרת ל־958 עמודיו בהברה ביידיש "הגדוילים", כנהוג בהנהגה האשכנזית החרדית, שהיא נשוא המחקרים של פרידמן וממשיכי דרכו.

נחוץ לעיין במאמרים מחקריים אלה (קראתי רק את חלקם) כדי להבין כי המחזות הנגלים עתה ברחובות ירושלים הם בסופו של דבר נדבך נוסף, אולי אפילו מוחלש, של מלחמת המאסף שמנהלים "בני החושך" של המורשת היהודית במודרנה הזולגת בשני ערוצים, אל החילוניות הגמורה ואל מסגרת דתית מתוקנת. מבחינה זו, משהו בדפוס ההתנהלות אפילו של רב ציוני מובהק כיגאל לוינשטיין הוא שלוחה של הרחוב החרדי העכשווי. אלה מפעילים אלימות כלפי חרד שבחר לשרת בצה"ל, וזה אינו שם גבול לחרצובות לשונו נגד נשים במדים, ושניהם מבטאים את הניסיון שנועד לכישלון לעצור את הגלגל ובפועל להחזירו אחור.

במציאות ההיסטורית של המאות ה־19 וה־20, עליית "הגדולים" למעמדם הרם נתפסת כהתפתחות שנבעה מהיחלשות מוסדות ובעלי תפקידים אחרים בקהילה היהודית. בחיי היומיום הדברים סבוכים יותר. שתי הוכחות:

בלימת נשים? בהחלט, ובכל זאת הלוחם הקנאי לשימור העבר בחיי ההווה בדורו, הרב משה יהושע לייב דיסקין - שעל שמו בית היתומים הנודע בירושלים - היה במידה רבה כחומר ביד היוצר; ביד רעייתו שרה־סוניה ("הרבנית מבריסק"), שבעושרה ובתבונתה השפיעה להעמקת התפיסה השמרנית יותר מרבנים רבים אחרים לאורך המאה ה־19, מין גולדה מאיר של העדה החרדית בשנותיה.

במאה ה־20 בלטה הסטייה מן העקרונות אל המציאות בסלחנות כלפי ד"ר יעקב דה־האן. הוא הגיע מאירופה והיה אמון על התרבות הכללית־נוצרית, ונפוצו שמועות שהיה הומו - אם כי בחייו טרם התפרסם שיר אהבתו למוחמד - אבל הרבנים החרדים נזקקו לו כדי להיאבק בציונים בפני המנדט הבריטי. לפיכך העניק לו מנהיג החרדים יוסף זוננפלד חופש פעולה נגד הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק כאילו אין בו פגם, עד שהציונים רצחו אותו בלב ליבה של ירושלים. כשצריך את העבריין, מורידים אותו אפילו מחבל התלייה. גם אם הוא חוטא בליבת הקהילה החרדית.

מדוע בחר זוננפלד, שנסע עם עמיתו קוק למסע המפורסם ביישובי הציונים אוכלי הטריפה, להיהפך לאויבו המר? חרף היותם "גדולים", הרבנים החרדים לא היו באמת כאלה; וחרף רגעי הארה שהולידה הערה חדשנית פה ושם הם התקפלו והתכווצו בתוך עצמם, ולא מצאו בתוכם ובהנהגתם מי שיעז למצב מחדש את מעמד האישה ולקדם את לימודי החול ולהתערב בחברה הכללית ולהתמודד על ערכיה. לאורך כל פעילות "הגדולים" גוברת התחושה כי הם כמעט כל־יכולים, ולעיתים בעלי רצון טוב, אבל צריך לקרוא את הביוגרפיה המרתקת של ד"ר מור אלטשולר על מחבר "שולחן ערוך" יוסף קארו בצפת של המאה ה־16 כדי להבין מה חסר למנהיגי החרדים בארץ ישראל כבר יותר מ־100 שנים.

הם דנו את צאן מרעיתם לניוון, ולפיגור כלכלי.

איפה יש עוד אמיצים?

ההתנגדות לכל רוח חדשה בעייתית. היו רבנים חרדים שביקשו לשמר גשר של הידברות אל עמיתיהם הדתיים־לאומיים. אחד היה "הגדול" יוסף שלום אלישיב, שכיבד את עמיתו שלמה גורן. עד שזה, במעמדו כרב הצבאי הראשי, נקלע לפרשת האח והאחות "הממזרים" חנוך ומרים לנגר.

משה דיין כיהן אז כשר הביטחון ושמע כי השניים - חיילים - אינם יכולים להתחתן מפני שהוכרזו כממזרים. אמם נישאה לגר אברהם בורקובסקי, והוא אבד בשואה. בבואה לארץ נישאה ונולדו ילדיה, ומשהתברר כי בורקובסקי שרד הוכרזו האח והאחות כממזרים, פסולי חיתון.

יום אחד קם דיין במהלך ישיבת הממשלה ללכת. לאן? הוא ינסה לדבר על ליבו של הרב יצחק נסים לשחרר את הממזרים. אם חיילים אינם רשאים להתחתן בארצם - הוא אינו יכול לשמש שר הביטחון. דיין לא היה בקיא בענייני הלכה.

יריביו ראו בדבריו הזדמנות לדחקו מן הממשלה או לפחות להביכו, והדליפו לי את המידע. השר זרח ורהפטיג עשה ככל יכולתו למנוע את הפרסום, אך לשווא. רק הפרסום היה עשוי להציל את האחות והאח, והידיעה אשר אכן הופיעה ב"הארץ" הועתקה מייד ברחבי העולם. זרים אוהבים לחטט בסבכי הדת היהודית.

דיין, שנעזר בעניינים אלה ביוסי צ'חנובר, הגיע לרב גורן. גם לחץ עליו. היו שמועות על עיסקה, שחרור הממזרים תמורת תפקיד הרב הראשי. גורן פסל את הגיור ואת הנישואים הראשונים של האם וסלל דרך לנישואי האח והאחות, והרב אלישיב זעם עליו והתפטר מבית הדין. גורן והרבנים שתמכו בו הוחרמו, הפכו מנודים, סבלו מאוד בקהילותיהם, אבל האח והאחות נישאו כדת משה וישראל. היכן יש עוד אמיצים כמו הרב גורן?

השמרנים בקרב מאסף

כן גם ביחסים בין החרדים האשכנזים, שבמוסדותיהם נמנעים ככל האפשר מלקלוט תלמידים מזרחים, לבין הרבנים הספרדים. הרב עובדיה יוסף הוא "גדול" לא אשכנזי חריג. במאמרו של אריאל פיקאר עליו מופיע ציטוט מפי יוסף עצמו. לפני שנים רבות התנהל דיון בענייני גט. הוא הסביר כיצד ביטאו יהודי עיראק את האות כ"ף לעומת קו"ף, וזה היה חשוב לאישור או לפסילת הגט. לפי עובדיה יוסף, עמיתו האשכנזי שלמה קרליץ (דודו היה "החזון איש") "לא רצה לקבל את דבריי", ובכך חרץ גורלה של אישה ופסל את כתב הגט שבידה, ולא יכלה להינשא מחדש. זה אירוע מכונן בחיי, כתב יוסף, ומאז דרש כי בכל הרכב של בית הדין יכהן גם רב ספרדי, ושמא זה היה גם הצעד הראשון בדרך לכינון ש"ס?

"הגדולים", שערכו הפרופ' בנימין בראון וד"ר נסים ליאון, הוא מעין מצפה לאומי־היסטורי המשיק לאירועי היום ברחוב החרדי והחרדי־לאומי, שבו סוערות הרוחות ומופעלת אלימות נגד חיילים עם ציצית ובנות במדים. המראות קשים, האלימות מעוררת שאט נפש, אבל בהתבוננות קרת רוח נראה בבירור כי זה כ־100 שנים שההנהגה החרדית, המסרבת להצמיח מתוכה מורה הלכות מודרני, מצויה בקרב מאסף ובנסיגה מתמדת. ככל שגוברות זעקות הקנאים ומתעבה הקטטה הציבורית ומתווספים דברי הכפשה ונאצה, כך ברור כי יותר בחורים נושאים עיניהם מהישיבות לצה"ל, ונשים נעות מהמטבח למקלדת ולמחשב ולפקולטה למשפטים, ובקרוב גם לרפואה.

נכון, בגלל שיעורי הילודה הגבוהים (כן ירבו) ומקח וממכר קואליציוני־תקציבי, יש עדיין עוצמה רבה בידי ההנהגות הישנות המסרבות להתחדש. לא קם גם גדול הדור באמת. אבל יש תיקון בתנועה, אם גם איטית. יגאל לוינשטיין, שאינו חרדי אבל קרוב אליהם בהשקפתו השמרנית, אינו נחרד בשל מדיניות הגיוס של צה"ל אלא מפני שהבנות (והוריהן, לרוב) רוצים לראותן במדים.

תצלומי הרחוב האלימים מדכדכים, אבל הבשורה ניצבת מאחור. הדור הבא של תלמידי פרידמן יכלול במחקריו את המילים "תמורה", "שינוי" ואולי אפילו "מהפך". גם זו יציאה מחצי עבדות לחירות מסוימת.