"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לא להשאיר חיילים בבדידותם

,עודכן

כששומעים את המושג "חייל בודד", מדמיינים אנשים שהגיעו מארצות רחוקות כדי לשרת בצבא. אבל יש גם חיילים שגדלו במסגרות חוץ־ביתיות או כאלה שמשפחתם אינה מכירה בהם בגלל החלטתם להתגייס לצבא.

הצבא מקצה משאבים רבים לטיפול בחיילים בודדים. עם זאת, לחיילים אלו יש צרכים נוספים. בתקופת שירותם הם מנותקים מהמשפחה ומקהילות המוצא שלהם ומהתמיכה המעשית והרגשית שהן מעניקות. יש להם צורך בהשתייכות, בתחושת בית ובחום אנושי. לפעמים כל מה שחייל בודד זקוק לו הוא אוזן קשבת או חיבוק חם, ולצרכים אלו הצבא אינו יכול תמיד לתת מענה הולם.

הבעיה של צורכי ההשתייכות והתמיכה שלהן זקוקים החיילים הבודדים עשויה להיראות פרטית ונקודתית, אבל היא אינה כזאת. הבעיה מעלה שאלות עמוקות לגבי עצמנו ולגבי דמות החברה שבה אנו רוצים לחיות. מהם גבולות המחויבות החברתית שלנו, וכיצד אנחנו רוצים לראות את החברה והקהילה?

בשנים האחרונות התרחשה בישראל מהפכה שקטה. מחברה קולקטיביסטית, שאזרחיה נתפסו ככלי בשירות הפרויקט הלאומי, הפכנו לחברה אינדיבידואליסטית שמעלה על נס את הפרט, ייחודו ושאיפותיו, ושקיים בה פלורליזם כלפי דרכי חיים שונות. אנחנו נוטים פחות לתפוס את עצמנו כ"משפחה אחת גדולה", ויותר כאוסף אזרחים חופשיים במדינה.

מבחינות רבות, זהו תהליך מבורך. המפנה האינדיבידואליסטי מאפשר מימוש עצמי לכל אדם בהתאם לרצונו ולנטיותיו. עם זאת, מפנה זה מדגיש את קיומם של אתגרים הנובעים מהמאפיינים הייחודיים של החברה. החיילים הבודדים הם אתגר כזה, ומקרה מבחן לדמותנו כחברה. חיילים אלה מנותקים ממקורות התמיכה המשפחתיים והקהילתיים. מדובר בצעירים התורמים למדינה ולאזרחיה, ובסופו של דבר נשארים עם תחושות של תלישות ובדידות. החיילים נותרים לבד, מנותקים מקשרים משפחתיים וקהילתיים, וללא קרובי משפחה זמינים שידאגו לצורכיהם בעוד הם בבסיס, בשמירה, בתורנויות ובשטח.

הסוגיה של החיילים הבודדים - בכל יום בשנה אבל בעיקר לקראת תקופת החגים - מעלה למודעות את האספקטים המוסריים של הקשרים בין היחיד לקהילה. היא מדגימה את העובדה שאין די באמצעים חומריים ומוסדיים כדי לענות על צורכיהם של יחידים. יש צרכים שמוסדות אינם יכולים לספק, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לשמר קהילות וולונטריות. המחויבות החברתית שלנו צריכה לכלול לא רק תרומה למדינה, אלא גם תרומה לקהילה, תוך שימת דגש על הצרכים הרגשיים של חברי הקהילה.

החיילים הבודדים התגייסו בצעד נועז. לא בקרב בשטח אלא במהלך קרב על מי שהם, על זהותם, על צביון חייהם. חלקם פשוט קם ועזב חיי נוחות ורוגע, תוך החלטה שהגנת מדינת ישראל היא הערך החשוב ביותר עבורם. חלקם פעל באותה הדרך על מנת להרגיש כי ייעודם מתמלא וכי הם מבצעים את שליחותם, וזאת אף שהבית החם שבו גדלו היתווה מסלול שונה וזר. לנו כקהילה יש חובת הכרת הטוב אליהם. אסור להשאיר אותם בצד הדרך. אסור לנו להשאיר את הבנים והבנות האלה לבדם.

הכותבת היא מנהלת עמותת אלמוג שילוניטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר