אירופה: קרונות, בלי קטר?

פחות מעשרה חודשים אחרי ההצבעה הבריטית בעד הברקזיט (עזיבת האיחוד), התהליך הרשמי יצא אתמול לדרך. אבל זהו תהליך שנושא בחובו סימני שאלה רבים: מה יהיה מחיר הגירושים בין האיחוד לבריטניה (יכול לעלות עד 60 מיליארד יורו לבריטים) ואיזו פשרה תימצא? מה יעלה בגורל האיחוד האירופי? מה יהיה גורל האיחוד הבריטי? מה יהיה עם סקוטלנד וצפון אירלנד, שתמכו בהישארות באיחוד (62 אחוזים אצל הסקוטים ו־55.8 אצל האירים)? מה יהיה גורלם של שלושה מיליון האירופאים העובדים היום בבריטניה? הרבה סימני שאלה, הרבה הערכות ומעט מאוד - אם בכלל - תשובות ברורות.

סעיף 50 של אמנת ליסבון (זו שהחליפה את הסכמי מאסטריכט), שנכנסה לתוקף ב־2009, מתייחס לכללים החלים על אחת מ־28 החברות באיחוד, המבקשת לעזוב. זהו סעיף המכיל חמישה פרקים קצרים, המעניק מעט מאוד הסברים קונקרטיים על הדרך שבה הפרישה צריכה להתבצע, כאילו אף אחד לא באמת חשב שהדבר יכול להתרחש כאשר סעיפי האמנה נוסחו. מי האמין ב־2009 שמישהי תעזוב? ועוד בריטניה... אבל כאן היתה טעות.

אנשים היום שוכחים כי הסכמי מאסטריכט עברו בצרפת ברוב זעום, כאשר מתנגדי האיחוד לא היו רק הימין והשמאל הקיצוני אלא גם סוברניסטים בקרב מפלגות הימין הרפובליקני.

התהליך שיצא אתמול לדרך צריך להדאיג את תומכי האיחוד, ובטח את בריסל, מאחר שנוצר כאן תקדים שיש הרואים בו תאונה היסטורית.

האיחוד האירופי, שהיה דבר ברור מאליו, הופך היום לאיחוד במבחן, 60 שנה אחרי הסכמי רומא ו־25 שנה אחרי הסכמי מאסטריכט. מי היה מאמין?

טראמפ, פוטין ומשבר הפליטים מבחוץ, משבר כלכלי אפשרי, עליית הימין הקיצוני - כל אלה מאיימים על עתיד האיחוד והפכים אותו לשברירי.

ויש גם את דעת הקהל באירופה, שמצביעה אולי על הכישלון הגדול של האיחוד: הדגל האירופי לא הצליח לאחד את 500 מיליון אזרחי אירופה השייכים לאיחוד. המבחן הגדול של אירופה הוא כיצד לחבר דווקא את 20 המדינות הנוספות ביבשת לרכבת האירופית באופן כלשהו, לפני שיהיו לנו 28 קרונות בלי קטר.