היום צפוי לעלות על המסך הפרק האחרון של תכנית הריאליטי שהפכה לסוג של פולחן לאומי משותף, "האח הגדול" במתכונתה הנוכחית. התוכנית, שלקחה את שמה מהדיסטופיה הסיוטית של ג'ורג' אורוול "1984", ליוותה את חיינו בשנים האחרונות במצעד ארוך של עונות ופרצופים.
יחד עם ירידתה של התוכנית מהמסך, קשה לי שלא לחוש תחושה אישית של הקלה, בעיקר על הצורך הבלתי פוסק, בכל פעם שהעונה המשודרת תופסת תאוצה, להסביר מדוע אינני מוכן לצפות בתכנית הפופולרית ביותר בלוח המשדרים.
אני זוכר כשהתוכנית עלתה לאוויר לראשונה, אי שם בעשור הקודם ואני, כמו רבים מאזרחי ישראל, התיישבתי לצפות בחדווה בסנסציה התורנית המגיעה מחו"ל. לאחר צפייה במספר פרקים, הבנתי שאני מרגיש משהו שאף תוכנית טלוויזיה לא גרמה לי להרגיש. לא שעמום, עצבנות או אפילו דחיה אלא תחושה פנימית שמה שקורה מולי על המסך פשוט לא בסדר ושאינני אמור לצפות בזה.
במשך חודשים לא הבנתי מה לא בסדר איתי, מאיפה באה הרגשה הזו. כשניסיתי להסביר לחברים את מהות הסירוב שלי לצפות שוב במעלליהם של הדיירים, הם "ירו" בתגובה שאני מתנשא וכי קשה לי להתחבר לדמויות (כן, דמויות, לא אנשים אמיתיים) העממיות והפשוטות כמו יוסי בובליל ובתו שכבשו בסערה את המסך.
הישועה באה לי מכיוון לא צפוי. זה היה בחנות דגים קטנה באשקלון, בעודי ממתין לקרפיון של פסח ומאזין לשיחה בין הנשים הקונות, שהבנתי מה באמת מפריע לי. בעוד הנשים בתור מפטפטות בצדקנות על מעלליהם של דיירי הבית, קטעה את שיחתן אחת הנשים, אישה גדלת גוף עם ידיים של פעולת וקול המסגיר שנים של עישון.
"איך אתן מסוגלות לצפות בזבל הזה?" היא שאלה, ללא שום אפולוגטיקה, "אנשים הם לא עכברי מעבדה בשביל להצחיק אתכן, לא בובות על חוט", היא אמרה בפסקנות, ממצה אולי את ההתנגדות העמוקה שלי למה שקורה בבית בנווה אילן, ובאותו רגע הבנתי שגם לי אסור לשתוק או לגמגם.
הרעיון להשתמש באנשים, שלא במסגרת שעשועון, תחרות כלשהיא, או תיעוד דוקומנטרי, להפחיד אותם, לגרום להם אי נוחות, לשסות אותם זה בזה ולהמתין בציניות לרגע בו ישברו, גרועה בעיני מקרבות הגלדיאטורים בקולוסיאום ברומא.
ולמי שחסרות הוכחות על כך, כל סיפור השימוש בתרופות פסיכיאטריות בתוכנית, שהתפרץ והיכה גלים בארץ במהלך העונה השנייה של התוכנית, רק מראה מה המחיר האמיתי של הסוג הזה של בידור.
ונכון, משתתפי התוכנית נמצאים שם מרצונם ולפעמים משקיעים מאמצים על אנושיים על מנת להישאר בבית האח, אך האם באמת לגיטימי מאתנו לאפשר לאנשים למכור את ההתנהלות הכי אישית שלהם, לאפשר לעצם להיות מגוכחים ומושפלים קבל עם ועדה, רק בשביל כסף ופרסום?
אסייג ואומר כי מעולם לא האמנתי בצנזורה. אינני חושב שצריך לאסור את האח הגדול, גם אם היא מהווה כתם על האתיקה של ערוץ הטלוויזיה בו היא משודרת. אינני מצפה גם מכלי התקשורת, שמזהים את הפופולריות הבלתי מרוסנת שיש לתוכנית ומזהמים את כל עולם התוכן שלנו בקטעים והתייחסויות אליה, לעצור את השטף.
ההתנגדות צריכה לבוא מאתנו, האנשים הפשוטים. אותם אנשים שהתוכנית משתמשת בהם, מפעילה עליהם מניפולציות, לועסת את אישיותם בעריכה גסה ומייצרת להם תדמית רדודה שקל יהיה להזדהות אתה או לבוז לה.
כולנו צורכים "טראש" טלוויזיוני ואין בכך שום דבר פסול אבל כחברה צריכים להיות לנו קווים אדומים לגבי מה מוסרי לצפות בו ומה לא, ולמרבה הצער והזוועה, ה"אח הגדול", חצתה את הקווים הללו הרבה יותר מידי פעמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
