חכמים תיקנו, מנהג העם ביטל

צרכים פשוטים מובילים לשינוי, לא ניסיונות מהפכה דווקאיים • לכן יש למצוא פתרונות שנובעים מהחיים עצמם, שיאפשרו למשל לנשים להתפתח בדרכן • וגם: איך לחבר משפחות מפוצלות בבית הכנסת

1בסוף כל נאום מהדהד של הרב יגאל לוינשטיין יושבת מדריכת כלות עם נרגילה. הסיפור הוא לא לוחמות ולא לא־חמות, אלא שיתחתנו מוקדם, הבנים והבנות, כי זה המנגנון היעיל להשאיר אותם "חמים". שירות משמעותי בצה"ל מגדיל את הבנות, וככל שהן גדלות הן מתחתנות מאוחר, וככל שהן מתחתנות מאוחר הן מתקררות. "עכשיו אתה בוגר שנה ב', וואלה, אתה חם, לחמנייה טרייה, דוס טוב, 'דוס טרור', אתה בעד היהודים, בעד הדת, בעד אלוקים, מה שנקרא - אש. כשאתה חם מהתנור אתה בוחר אישה חמה, אתה מחפש דוסה. כשאתה נהיה בלאי אתה מחפש בלאית", אמר ראש המכינה בשיעור המפורסם ועודד את תלמידיו להינשא תוך השירות הצבאי: "חסרים בתים שקמו מתוך מסירות נפש בצבא?"

זרקו אבן. משפחה דתית אקראית. שני אחים, התחנכו באותם מוסדות, שרו את אותם שירים. האחד, שהתחתן צעיר, הוא "דוס טוב, דוס טרור", כלשון לוינשטיין. האחר, רווק מבוגר, הוא "בלאי" בלוינשטיינית. תמונה שכיחה, וגם מובנת. לבניית בית בגיל צעיר יש יתרונות: פחות אגו והרגלים מקילים את הכניסה לזוגיות; ילודה בגיל צעיר מניבה יותר צאצאים; והתמימות, שמשתרשת באורח החיים, משאירה את האדם פחות או יותר בתוך גבולות המחשבה שהיו לו בגיל שבו התחתן.

כשיש זוגיות, וילדים, ובדרך כלל מגורים בקהילה, וחברות בבית כנסת, ושיגרת מצוות משפחתית - אין סדק לספקות להיכנס, אין פנאי לחקר האמונה, אין מוטיבציה לשינויים, אין שאלות. גבולות הגיזרה הם גבולות המגזר.

נישאתי בגיל 20. לא עברתי תקופת בדידות שבה הוכרחתי לעצב את האישיות הדתית שלי. אמנם בחרתי להביא ילדים מאוחר (יחסית. שש שנים אחרי הנישואים), וכיסיתי את ראשי רק באופן חלקי, ויתר מרידותיי ודגליי האדומים הלוא הם כתובים באלפי מאמרים, אבל היותי חלק מזוג, ואחר כך חלק ממשפחה, הכתיבו את השותפות בקהילה, את היומיום, את העולם הרוחני. החיים הדתיים הם חיים חברתיים. לו הייתי בודדה בשנות ה־20 וה־30 שלי, ואני שמחה שלא, הייתי חייבת לבחור אקטיבית באורח החיים הדתי; לא יודעת מה היתה מעלה בחירה כזאת.

בכל תחומי החיים בוקעים המתחתנים־מוקדם אל עולם המבוגרים מהר מאשר אחיהם הרווקים. בלי מורטוריום, בלי תקופת התנסות של שמיטת חובות. מייד רוכשים השכלה ומקצוע. לא מבזבזים זמן על טיולים בעולם. פותחים קרן פנסיה בגיל 20. חובקים נכד בגיל 40. הערת שוליים: יש מחיר לשיגור מוקדם מקנה התותח, בהיבט של מחסור רגשי.

צריך להצדיע לרב לוינשטיין על עידוד הצעירים להקים בתים במהירות, לא חייבים לבוז לו, רק להבין לעומק: לא צבעי ההסוואה על הפנים גורמים לדאגה, אלא התהליך הרחב שבמסגרתו צעירות דתיות מגלמות מן הכוח אל הפועל את הצבע המיוחד של האישיות שלהן, בצבא, במדרשה, בבחירות המקצועיות - ומשם הן לא יכולות, פשוט לא יכולות, להינשא בגיל 19 או 20. וכל המערכת עלולה להתמוטט.

2בתוך קשיי הפרידה שכבר הזכרתי פה נדחף במרפקים לראש הערימה עולם המצוות. אני מקדשת בשבת לבד, ועושה הבדלה לבד, למרות הסיכון שיצמח לי זקן כשאשתה מהיין כאזהרת הקשישים, ובוצעת לבד את החלות, וזה לא פחות קשה מאשר להרים לבד ילד שנרדם באוטו או לפתוח סתימה.

כבר כמה שבתות שאני מסתבכת עם בית הכנסת. הגדולים שלי לא מוכנים להיכנס לעזרת גברים בלי אבא שלהם (אנחנו מתחלקים שבת־שבת), גם לא נעתרים להצעות החברים בקהילה ללוותם בתפילה, ואני מתלבטת אם להשאיר אותם בבית וללכת להתפלל לבד או להכריח אותם לבוא, מתפללת וצופה בהם מהחלון משחקים בחוץ עם הקטנים.

בשבת שעברה סחבתי אותם לקבלת שבת. בפתח היכל התפילה הם סירבו להיכנס. היה קר מאוד וכשהתיישבתי בעזרת הנשים, מסמנת דרך המחיצה לאחד החברים שיעזור לי להכניס את הבנים שלי שנשארו בחוץ בגשם ובחושך, נזכרתי בזעזוע שלמחרת הם יהיו חייבים להתייצב בפנים, לשמוע את קריאת "זכור את אשר עשה לך עמלק", ונצטרך עזרה ממישהו, או שאצטרך להתעמת עם הילדים, והמים שירדו מהעיניים שלי התחרו בגשם שבחוץ.

החלוקה לעזרת נשים ועזרת גברים הולמת את המפגש המדיטטיבי עם אלוהים. אבל כשיש כל כך הרבה משפחות מפוצלות - אם יחידנית לילדים בנים, אב יחידני לילדות בנות, אלמנים ואלמנות, גרושים שמתחלקים ביניהם בשבתות ושניהם רוצים להעניק לילדיהם חינוך לתפילה - חייבים לכונן "עזרת ישראל" בבתי הכנסת. לא דרישה מתוך פמיניזם. לא שוויון ולא נעליים. מתוך החיים ואליהם. להקים לפי צורך עזרה שלישית המיועדת למשפחות, בסוף, מאחורי מחיצה. אני מכירה דתייה שנשואה לחילוני, שבמשך שנים התפללה עם בנה בפתרון מאולתר כזה.

בקריאת מגילת אסתר לקחתי כיסאות והצמדתי אותם בשורה אחת, חלקם בצד הגברים וחלקם בצד הנשים, כדי שנוכל לשבת קרובים. התורה היא תורת חיים, ובכל דור יש לה ביטוי אחר. היא כולה נעה. יש הלכות שחכמים תיקנו ומנהג העם ביטל, יש גזירות שחכמים ביטלו כי הבינו שאין הציבור יכול לעמוד בהן, ויש גזירות שההלכה עצמה עין, השלימה עם המצב, "הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

התפתחויות כאלה רבות מספור. הלוואה בריבית, שימוש בשפה העברית, יחס לציונות, פרוזבול, שימוש באינטרנט, הצבעה לנשים בבחירות, סחר עם גויים, לימוד תורה לנשים. כשחז"ל אסרו לאכול שמן נוכרים, האנשים המשיכו להשתמש בשמן כזה עד שהגזירה בוטלה (לעומת פת ויין נוכרים, שאיסורם התקבל בציבור וכך הפך להלכה). הסמכות היא של האומה, לא של הרבנים.

כשמדובר במאבק של מהפכנים ובעלי עקרונות, ההלכה לא זזה מילימטר. כשעושים לה דווקא - היא מחזירה בדווקנות. נגינה ומקהלות בבתי כנסת נאסרו כי הרפורמים התעקשו על זה. היום הרפורמים הם לא אישיו ואפשר למצוא בבתי כנסת כלי נגינה בראשי חודשים ומקהלות בשבתות, גם אצל חרדים.

כשיש מלחמה, יש גינוי הלכתי, אבל צרכים פשוטים מוליכים שינוי. לנכים ולקשישים הותרה הנסיעה בקלנועית בשבת. אולי גם למשפחות חצויות תהיה עזרת תפילה. לא כי הפמיניסטיות עלו על בריקדות. בגלל חינוך הילדים. בגלל האימהות הבוכות.