אין דרך חזרה

שלוש בנותיי שירתו בצה"ל. הבכורה היתה קצינה בקדומים. שתי הצעירות חבשו כומתות אדומות. נכדה אחת חינכה חיילים בעייתיים בצפון הארץ ואחרת טיפלה מעיר הבה"דים בנגב בתנאי שירות של חיילים נזקקים, ונקראה עתה מייד עם שחרורה לכמה שבועות נוספים. האם עלי לבקש ממנה לערוק על מנת שיגאל לוינשטיין ייאות לראות בה יהודייה כשרה לכל דבר?

רב ראוי לא היה מתבטא כך על נשים, שהחוק התיר להן להשתמט והן מעדיפות למלא את חובתן; רב ראוי גם היה זוכר כי לשונו הפרועה, הסקסית־זולה, מנוגדת לכלל שהתורה נלמדת ב"דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום".

לכן אביגדור ליברמן נהג נכון כאשר הודיע למוסד החינוכי הרצוי והפורה והברוך ביישוב עלי כי לוינשטיין אינו יכול לעמוד בראשו כל עוד הוא משמש מכינה קדם־צבאית. לא שאיני מבין לליבו. הרב פועל בטקטיקה הידועה של מי שמדבר בשעורין ומתכוון לחיטין: תוקף את צה"ל אך בפועל מתכוון לגעור בהורי נערות דתיות שמתירים להן לשרת בצבא. יותר משהוא משתלח ב"נשים החמות" כלשונו הירודה, הוא כועס על החיילים הדתיים שנוכחות הבנות בזירה אינה למורת רוחם.

לא פחות מכפי שאני כועס עליו, אני חש גם חמלה. זה קרב אבוד. מי שמתנגד לנוכחות החיילת הדתייה במטוס, בטנק, בתצפית או ביחידה 8200 מנסה להחזיר את הגלגל לאחור; מבקש להותיר את האישה הרחק מן האינטרנט וההיי־טק והמשרות הבכירות בשפיטה ובבתי החולים ובפרקליטות ובמכוני המחקר. לוינשטיין יובס בקרב הזה - רק שבינתיים אסור להניח לו להופיע באצטלת מחנך מטעם צה"ל.

קראתי את ההסתייגות מהאולטימטום של שר הביטחון בחתימת נפתלי בנט וציפי חוטובלי (והיכן איילת שקד? היא שירתה בצבא, האם גם היא אינה יהודייה כשרה?). הבנתי לליבם. מכיר את שניהם. מוקיר את שניהם. מצטער לומר להם, אבל אלמלא היו פוליטיקאים מכהנים שמתמודדים בפריימריז, היו חותמים עימי על שורות אלה ללא כל הערת שוליים.

היו ללוינשטיין הזדמנויות נוחות לחזור בו. לחזור בו לכאורה. הוא סירב. המשיך בשלו, ונודע כי זרע אש זרה גם ביחסים הבין־עדתיים בטענו כי מזרחיות משרתות כקרביות ואשכנזיות הן ג'ובניקיות. כרגע אין הוא יכול להמשיך לשאת בתפקיד ובתואר הקשור בצה"ל. אם לא פיטורים כי אז "כרטיס אדום" - השעיה והשהיה לתקופה קצובה מראש עם התנצלות שאין ממנה חזרה.