משלוח מנות שאין עיתוי ראוי ממנו

שלושה רבדים של שמחה ליוו אתמול את מכירת מובילאיי לחברת אינטל, שכבר מעסיקה כרבבת עובדים בישראל.

האחד הוא כמעט שגרתי, ש"הראש היהודי ממציא לנו פטנטים". זו שמחה שחוזרת על עצמה. הייתי בחברת אהוד אולמרט ויוסף (טומי) לפיד ויצחק לבני ואחרים כאשר הגיעה הידיעה כי וורן באפט סיכם את העסקה לקניית עסקיו של סטף ורטהיימר. תחושת הגאווה בסיבוב השני לעולם אינה נתפשת כמשעממת, שגרתית. זו התחושה האופפת את מי ששומע כי ישראלי זכה בפרס נובל או כאשר אפשר לומר בסגנון של עולם הספורט שמקורו בכדורסלן טל ברודי ממכבי תל אביב של פעם - "אנחנו על המפה".

הרובד האמצעי הוא תחושת ההזדהות, לא עם הממציאים והבעלים, אלא עם עובדי החברה. זו התקווה - קצת פנטזיה - שעובדים רבים במובילאיי יקבלו בונוס גדול אשר יאפשר להם לרכוש דירה בלי משכנתא או להשיא את הילדים ברווחה ולממן לימודים יקרים ומורה פרטי, שיקדם אותם בדרך לחמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. מפני שברובד הזה יש לקח חשוב של העדפת החכה הניתנת בידי הנצרך על גמילות חסד שבמתן דג. זה מסר שיש שכר וכבוד עצמי ותמורה כספית למי שמתאמץ, יותר מאשר למי שתולה את קיומו ועתידו על רוחב הלב והכיס של הציבור.

הרובד האחרון הוא שקופת האוצר תהנה מתמורה ניכרת. משה כחלון דיבר אתמול על ארבעה מיליארד שקלים, וכל המרבה הרי זה משובח. זו תחושה שיש "אקסטרה" למימון ציבורי. עוד כסף למה שמקוצץ בכל רגע של משבר, לשפר את המיגון לחיילים ולאזרחים, להוסיף יחידת חמד"ע - חינוך מדעי - שהוא המסד והצעד הראשון להקים עוד מובילאיי בירושלים, להציל מחלקה לטיפול בילדים חולי סרטן העומדת בפני סגירה.

המכירה של מובילאיי היא התרסה כנגד קטני האמונה, גם אם אינה נקייה מבעיות, כגון שצעד כזה יעלה את שער השקל ויכביד על היצוא התעשייתי מישראל. יש גם רעות חולות נוספות, המובנות בעיקר לכלכלנים, אבל בנסיבות אלה מדובר בצרות טובות, כן ירבו.

ובאורח סמלי, ההישג הזה של יזמים בודדים ואנשי עסקים אופטימיים ועובדים נוספים שייקלטו במשק ומסים שיגדילו את רווחת הכלל והפרט, נתפש גם כ"משלוח מנות", שאין עיתוי ראוי ממנו מאשר חג הפורים.