ניצחון הקונספט של ירושלים

1. הרעיון המרכזי בבניית הסגל של ירושלים היה הרכב טריו מוביל של גארדים אמריקנים, שיספקו אתלטיות במשחק המעבר, קליעה ויכולת ליצור מכדרור. נדמה שאתמול התקיים אחד המשחקים שבהם קרטיס ג'רלס, טורנס קינסי וג'רום דייסון החזירו תמורה מלאה לצ'קים הנדיבים של אורי אלון והוכיחו שהקונספט הזה ​מנצח.

זה היה מופע של איש אחד, ועוד אחד​,​ ועוד אחד, ​ושלושתם ​מיצו עד תום את החופש ההתקפי היחסי שסימונה פיאניג'אני מאפשר ו​את האסרטיביות ההגנתית, כדי להעמיד את ירושלים מרחק משחק אחד מקפיצה מעל רף הציפיות האירופיות שלה העונה. תוסיפו לטריו הזה את ה"ישראלי" נטול תעודת הזהות הכחולה, בריאן רנדל, שניפק אתמול זרזיפי דבק שחיברו הרכבים עמוסי אתגרים וטסטוסטרון ובזכות ההיכרות המוקדמת שלו עם הכדורסל הישראלי השתלב בצורה נהדרת, ותקבלו הרכב חלומות עם דובדבן בשם סטודמאייר. למה חלומות? כי ירושלים יכולה לחלום שהיא עלתה עם ההרכב הזה בגמר הגביע וזכתה בו, עד שמישהו, לבוש צהוב, יעיר אותה.

2. לפעמים התוויות שמוצמדות לשחקנים אוהבות להתפוצץ בפנינו כמו בועות סבון, למשל ההנחה שג'רום דייסון לא מספיק מתאים לשחק בעמדה מספר 1. יכול להיות שלאורך זמן ההנחה הזו היא אכןנכונה, אבל אתמול הוא נתן דקות איכותיות בעמדה הזו, ובשני מהלכי פיק אנד רול מצא את ג'רלס והלפרין לשלשות פנויות.

התעוזה של פיאניג'אני להוציא את הכדור מהידיים של ג'רלס נובעת לא רק מהעובדה שזה מביא שחקנים אחרים לידי ביטוי עם יותר נגיעות בכדור, אלא גם מכך שזה מקל על ג'רלס עצמו, שיכול להתמקד בנעילת מצב הגוף לתפיסה וזריקה במקום להיות עסוק ב​כ​דרור ובמציאת הזווית הנכונה להתקיף את הפיק אנד רול.

3. מרוב משחקים מקומיים​ על תואר שמוכרעים במשחק אחד, קצת נשכח איזה כיף זה לעקוב אחר התפתחות של סידרה, כמו שמצופה לנו בימים הקרובים. אז עכשיו הגיע זמנן של הקלישאות, כמו למשל שלנצח בהפרש גדול מנפח את הראש וגורם ליריבה להתפוצץ במשחק הבא, או ש־21 שעות הטיסה שיש לירושלים להגיע לאיים הקנאריים הם סיוט תחבורתי, כאילו גראן קנאריה מגיעה לשם במנהרת הזמן של דאג וטוני.

אבל מדובר בזוטות. בראיית עומק, ירושלים איכותית ועמוקה יותר וחייבת לסגור עניין במשחק הבא או בזה שאחריו.