מסנוורים מאשליות

משנני שורות שאננים, משונעים פעם בשנה לטקס משמים, שהוא משל ושנינה על חוסר שונות וחוסר שינה.

עולם התרבות אוהב לחלק לעצמו פרסים. כל תחום בכל מדינה ומדינה, לפחות פעם בשנה. טקס האוסקר, הנוצץ והיוקרתי מכולם, לא שונה במיוחד.

אם אנחנו מנקים את כל רעשי הרקע, מדובר בפרס הנותן כבוד לאלו שהצליחו לתת את האשליה הטובה ביותר, שכן סרט בבסיסו הוא אשליה. כל מה שתלוי ביצירת סרט הוא אשליה. החל מזווית המצלמה וכלה בזווית חיוך שחקן המשנה.

עולם הבידור נשען על הרצון האנושי לאסקפיזם. עובדים עמלי יום, חוזרים לחיק המשפחה ורוצים את מנת האשליה שלהם. להפסיק לחשוב על צרות היום, להתנתק מהרגיל, המשעמם והמוכר וללבוש פיג'מה ודמיון. עולם הבידור מספק לנו את התאווה לניתוק, ולוקח אותנו לפרקי זמן מוגדרים לעולמות מוזרים וצרות של אחרים.

ולעיתים, שוכחים מדקלמי התסריטים ואמני עוויתות הפרצוף את כל מה שהם, שחקנים. אמני פנים להשכרה. פרזנטורים של אשליות. ומכיוון שכל העולם מכיר את קלסתרם הנאה והמשופשף ביכולת העמדת פנים, בטוחים הם כי דעתם עולה על דעת עני ואביון. ולא שאני מזלזל, חס וחלילה, כל עבודה מכבדת את בעליה. יש שיותר, יש שפחות ויש מדומיינות.

ויוצא שכל דעתם זהה, וכל יכולתם להביע הבנת מציאות, לוקה בחסר.

ראינו אותם בסרטי תעמולה נגד טראמפ, ושמענו אותם נודרים לעבור דירה לשכנה מצפון. אבל זה הכל משחק. זהו טקסט מוכתב מראש, הגורם להם לזהור באור האשליות הנוגה – משל היום טובים יותר מכל בן אנוש באשר הוא.

אבל רגע אנושי אחד נצפה אתמול, בינות למאגדי החלומות ומעצבי הדמיונות. שיא השיאים, בהכרזה על האוסקר לסרט הטוב ביותר – קרתה תקלת מציאות. הוכרזו הזוכים הלא נכונים בפרס היוקרתי, ולפתע בלבול רב, בקהל ובזוכים-לא-זוכים. ולרגע ממש קט, יכולנו לראות את המציאות.

והמציאות במערומיה המביכים, ממש יפה.

יש כאלו שרואים אותה כל יום, ויש אנשים שמסונוורים מאשליות.