לחקור, ולהעניש, ומהר

נכון שכל סחבת בחקירה פלילית ובהגשת כתב אישום עם שימוע מסורבל בדרך לבית המשפט מחלישה את שלטון החוק. השיהוי ממוסס את רישומן של ההאשמה וההרשעה. רק לאחרונה ניתנה לכך דוגמה כפולה, הן כאשר חקירת בנימין בן אליעזר התמהמהה והוא נפטר בטרם נידון עניינו בבית המשפט, והן במקרה של צבי בר, שהסחבת שבה נהגו בעניינו גרמה לכך כי ייכלא בגיל 81 במקום שנים קודם. כל זה מחליש את גורם ההרתעה, שהוא מרכיב חשוב בעונש.

הדבר מחמיר פי כמה בעבירות הפוקדות השבוע את המודעות הציבורית. התקשורת גילתה לפתע התעללות נוראה בקשישים בבית אבות בחיפה והתנכלות מבעיתה בילד שהובא פעם אחר פעם מוכה וחבול לבית החולים "שיבא", עד שהרופאה סירבה לעבור לסדר היום והוזעקה משטרה. עתה יש כבר נחקרים וחשודים ועצורים,

ומה מכאן?

איש אינו מציע לקיים חקירה ירודה, מין "חפיף". יש צריכת זמן סבירה. איש גם אינו מציע כי במקום שבו יש ספק יועמד אדם לדין גם אם ההסתברות היא שעשה את העבירה המיוחסת לו אבל אין די הוכחות. לא על זה הערעור אלא על מקרים אחרים שבהם ההוכחה מונחת על הסף וההליך מתארך ואין הגנה לחסרי הישע.

אין זאת אומרת שיש רישיון ציבורי לנהוג סחבת בחקירות פליליות אחרות, החל באונס ובשוד ובהתנכלות שכנים ובפיצוץ לבנות חבלה וכלה בעבירות של צווארון לבן. אבל כאשר מדובר בפעוטות ובישישים חייבת החקירה להתנהל במשנה מרץ. אם יש עובדים בבית אבות, אשר להערכת המשטרה והפרקליטות אין ספק שהתעללו ועברו על החוק, צריך למנוע מסניגוריהם תכסיסי שווא ולהביא את ההכרעה לבית המשפט ולקוות כי הדיון יהיה הוגן אבל ענייני וקצר ויעיל; ואם יהיה ספק - יהיה זיכוי, אבל אם תהיה הרשעה חייב העונש להיות בהתאם.

ראיתי במשפט "הולילנד" מה קורה כשיש שופט כדוד רוזן המוכן לעמול קשה ולקיים ישיבות אחרי הצהריים חרף טרוניות עורכי הדין. זה מה שנחוץ גם במשפטים של חסרי ישע. בוקר ואחרי הצהרים וערב עם הגינות כלפי הנאשמים, אבל לטהר את ההליך לא מן הספק אלא מן הסחבת, ולחתור לענישה בתקרת החוק. בלי זה אין ערך רב להתקנת עוד מצלמות במוסדות המועדים לפורענות.