"בחירתו" של יחיא סינוואר לראשות החמאס ברצועת עזה מתפרשת על ידי רבים כביטוי להתחזקות מעמדו של סינוואר ולהתחזקות הקו המיליטנטי והפרו-איראני של חמאס. אלא שלמעשה, סינוואר הפך למנהיג הבלתי מעורער של חמאס ברצועה מאז שב אליה עם שחרורו מהכלא הישראלי בעקבות עסקת חילופי האסירים הביטחוניים תמורת החייל גלעד שליט.
בחירתו (בתהליך שאינו ברור עד תום ושאינו מתנהל כתהליך בחירות דמוקרטי בהשתתפות המוני אזרחים מצביעים) היא ביטוי פוליטי אותנטי למעמדו המשמעותי והמשפיע ברצועת עזה ומייצגת את הקו הלוחמני שהובילה הזרוע הצבאית של חמאס, בהובלתו ובהשראתו של סינוואר, בשנים האחרונות.
יחיא סינוואר היה מסממניה הקיצוניים והאלימים ביותר בחמאס. כך נהג לפני יותר משני עשורים בהובלת חיסולם של מי שנחשדו כמשתפי פעולה עם ישראל, כך נהג במהלך השנים בכלא הישראלי כשהנהיג את אסירי חמאס והוביל את הקו הקיצוני במשא ומתן לחילופי האסירים תמורת גלעד שליט וכך פעל מאז שחרורו מהכלא הישראלי ושובו כגיבור וכסמל לאומי לרצועת עזה.
יחד עם סינוואר נבחרו נוספים, המקורבים לו, נתונים להשפעתו ומחזיקים בעמדות קיצוניות דומות לשלו. בחירתם של סינוואר ותומכיו מסמלת את השינוי שחל בהלך הרוח של הגוף הבוחר של חמאס ואת ניצחון המחנה הפרו-איראני, המתנגד למאמצים שהובילו אסמאעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק וח'אלד משעל. השלושה ביקשו להחליש את ההשפעה האיראנית, להתרחק מהציר האיראני ולהתקרב לציר הסוני הפרגמטי, בין אם בהובלת סעודיה ומצרים כהעדפת הנייה ואבו מרזוק ובין אם הציר הטורקי-קטרי להעדפת משעל.
ספק אם סינוואר יגלה את הפרגמטיות המתחייבת מתפקידו החדש והאחריות הנלווית לו לכלל תושבי הרצועה, בחזקת "מה שרואים מכאן לא מה שרואים משם". הוא אולי ישמיע קולות בצליל פרגמטי יותר, אך מחויבותו כנראה תיוותר לתפישת ההתנגדות המזויינת והמאבק המתמשך בישראל, המחייבת את המשך תהליך חיזוקה של הזרוע הצבאית וההתעצמות הצבאית. למרות שברור לו כי אין באפשרות החמאס לנצח את צה"ל ולמרות שברור לו שכל סבב אלים נוסף יגבה קורבנות רבים בנפש וברכוש ויחמיר עוד יותר את מצוקתם ההומניטארית של תושבי הרצועה, הוא מונע מהאמונה שכל סבב אלים פורם עוד חלק ב"קורי העכביש" של החברה הישראלית הנהנתנית והחלשה. אותה חברה שתקרוס בסופו של יום במלחמת ההתשה המתמשכת שחמאס יכפה עליה, במאמץ להפוך את עוצמתה הצבאית של ישראל לחולשה, באמצעות ניצול ציני של האוכלוסייה האזרחית, התקשורת הבינלאומית ומוסדות בינלאומיים וללא כל מחויבות לנורמות בינלאומיות או לדין הבינלאומי.
שחר של יום חדש? סנוואר // רויטרס
לא סביר להניח שמתוקף מעמדו ותפקידו החדשים ישנה את עמדתו בנוגע לדרישות המצרים מחמאס כתנאי לשיפור היחסים ביניהם והקלת הלחץ על הרצועה (בעיקר באמצעות פתיחת מעבר רפיח באופן תדיר וסדיר). ספק אם המצרים יראו בו בן שיח או שותף אמין למשא ומתן בנוגע לשיפור היחסים בין הצדדים. בראיית המצרים המאמץ לתקוע טריז בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית והניסיון לחזק את ה"אגף המתון" יותר בהובלת הניה ואבו מרזוק, ספג מהלומה. חמאס היא אויב מר ונמהר של משטר א-סיסי והזרוע הצבאית היא הביטוי המוקצן יותר של האיום. סביר להניח שהמשטר המצרי יהיה דרוך ועירני יותר בנוגע למתרחש ברצועה וינהג בחשדנות יתרה כלפי חמאס, גם אם הנייה ייבחר לראש הלשכה המדינית של חמאס במקום ח'אלד משעל.
"בחירתו" של סינוואר תכביד מאוד על התנהלות החמאס ותקשה מאוד על נטרול המתח בין הזרוע הצבאית להנהגה המדינית. בשנים האחרונות הייתה זו הזרוע הצבאית שהכתיבה את מדיניות הארגון בנוגע למשא ומתן עם ישראל להחלפת גופות הדר גולדין ושאול אורון ושני האזרחים הישראלים המוחזקים על ידם באסירים ביטחוניים. הזרוע הצבאית גם כפתה את הסטת המשאבים משיקום הרצועה לשיקום היכולות הצבאיות וחידוש תהליך ההתעצמות על חשבון תושבי הרצועה והייתה זו שאצבעה מונח על הדק הסבב האלים הבא. למעשה, הזרוע הצבאית גילתה עצמאות ולעומתיות בנוגע להנהגה המדינית, התעלמה כמעט לחלוטין מח'אלד משעל וגם אם נהגה יותר נימוס בהנייה, הרי שגם את השפעתו ניטרלה.
במציאות החדשה-ישנה גדלה הסבירות למיס-קונספציה של ישראל או החמאס ולהתפרצותו של סבב אלים נוסף בשל לחץ גובר בו עלולה ההנהגה הנבחרת של חמאס ברצועת עזה למצוא את עצמה. לחץ מצד האוכלוסייה וחוסר שביעות רצון בגין המצוקה הנמשכת, יחסים מתוחים עם מצרים, מתח פנימי בין ההנהגה המדינית לזרוע הצבאית, העדפה ברורה של סינוואר להמשך ההתעצמות הצבאית והמשך ההתנגדות המזוינת נגד ישראל וחשדנות ישראלית גוברת, עלולים להוביל לעימות אלים מוקדם מאשר מאוחר והאתגר הניצב בפני ישראל להארכת תקופת הרגיעה הופך למורכב ורגיש יותר. באופן פרדוקסאלי משהו, הגורם המרסן בעת הזו הוא כנראה איראן, העשויה לכפות על סינוואר את המשך הרגיעה לצורך הפעלת החמאס כנגד ישראל (כמודל חזבאללה) בעת המתאימה לאינטרסים שלה.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו