ט"ו בשבט: האדם עץ השדה

"ט"ו בשבט הגיע - חג לאילנות", שרים השבוע ילדי הגן. מאז החלה ההתעוררות של התנועה הציונית והתחדשה החקלאות בארץ, החלו לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ולראות בו סמל של התחדשות ההתיישבות בארץ. רבים גם נוהגים לערוך סדר ולאכול פירות ומשלבים בו אמירות על המשמעות של פירות הארץ. אולם המקור ליום זה מצוי במקורות כ"ראש השנה לאילנות" ובו מתחילה עונה חדשה ושנה חדשה של עצי הפרי.

היחס במקורות לעצי הפרי והחובה לשמור עליהם מפני השחתה מופיע דווקא כאיסור בימי מלחמה: "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ יט). ההסבר הוא כפול. מחד גיסא, העצים אינם חלק ממעגל הלחימה ואינם בגדר אויב כאשר השחתתם היא בגדר הרס ללא תכלית, ומאידך גיסא - זהו דגש מיוחד לערך עצי הפרי, שמהווים מקור מחיה לאדם.

השמירה דווקא בעת הזו על עצי הפרי מרסנת ומעדנת את סערת המלחמה ומצביעה על מוסר הלחימה של העם היהודי. כאשר הלוחם נאלץ לצאת למלחמה שכרוכה בהרס ובחורבן, עליו לבחון היטב ובצורה תכליתית וסלקטיבית מה נחוץ להרוס ולכרות כחלק מצורכי המלחמה, ומה שאינו נחוץ מהווה הרס מיותר ואסור. על המלחמה להיות ממוקדת במטרות הנחוצות בלבד. היא נועדה להגן על האומה מאויביה, לשמור על ריבונותה או לרכוש נכסים אסטרטגים המשרתים את האינטרסים הלאומיים. על כן יש לשקול בשום שכל ובבקרה מלאה את היקף ההרס ואם הוא משרת את המטרה בשטח, ואל לנו להיגרר בסערת הרגשות של המלחמה לפגיעה רחבה ולאובדן צלם אנוש.

ההתייחסות האקטואלית השנייה היא דווקא בהקשר החינוכי. ההתייחסות הרגישה לעצי הפרי במלחמה מדגישה את היחס החיובי, המכבד והרגיש שיש לפתח כלפי כל מה שהוא מוסיף חיים וטוב בעולם. היא מחנכת אותנו לגלות רגישות גם לאילנות שהם חלק מהעולם שנבנה סביבנו ונועדו להעניק חיים והמשכיות. על כן אין ראוי לנו להשתמש באילן המעניק חיים כדי לפגוע בחיים של אחרים בזמן מצור ומלחמה.

דווקא בשעת מלחמה, שבה ערכינו מאותגרים וחושינו עלולים להתקהות, עלינו לבחון בתכנון הקרב במה נכון לפגוע ובמה אסור. בעת כזו - אנו רואים במקורותינו כי על האדם לשאוף אל הטוב, ליצירה חיובית של צמיחה ובניין, ולמעט למידה ההכרחית בלבד את הגדיעה, את ההרס ואת החורבן.

רב האסירים, הרב אריה לוין זצ"ל, מספר את תמצית העניין בתיאורו טיול קצר מחוץ לירושלים עם רבה הראשי של ארץ ישראל בזמנו,

אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: "קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: 'האמן לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד. כל ברייה אומרת שירה'".