פוטין וסוריה: הישג מתוך עוצמה

שיחות השלום בין הצדדים הלוחמים בסוריה שנפתחו השבוע באסטנה, בירת קזחסטן, עדיין לא הביאו עימן - וספק אם תבאנה בעתיד הקרוב - פריצת דרך שתוביל לסיום המלחמה העקובה מדם המתנהלת אצל שכנינו זה קרוב לשש שנים. ובכל זאת, מדובר בצעד חשוב בכיוון הנכון שאותו לא היה אפשר כלל להעלות על הדעת לפני כמה חודשים. מדובר אפוא בהישג דיפלומטי בעל משמעות הנזקף כל כולו לזכותו של ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה והאיש החזק כיום במזרח התיכון.

בהישגו של פוטין יש ללמד עד כמה ריקות מתוכן ונבובות אותן סיסמאות ואותן קלישאות שעליהן חוזרים רבים בישראל ובעולם בדבר ההכרח בהימצאו של "מתווך הוגן", שיפעל להשיג "שלום צודק" כתנאי בל יעבור להשגת שלום באזורנו בין ישראל לבין שכניה, ובראש ובראשונה שלום בין ישראל לבין הפלשתינים.

אחרי הכל, השלום שאותו מקדם פוטין בסוריה אינו "שלום צודק" אלא שלום של חזקים, המבוסס כל כולו על עוצמה ועל אינטרסים. ולבד מכך, פוטין רחוק מלהיות "מתווך הוגן". הוא הרי מתווך בעל אינטרסים שנקט עמדה ברורה המצדדת באחד הצדדים לסכסוך, בבשאר אסד, ואף התגייס ללחום לצידו. ובכל זאת, פוטין הצליח היכן שנכשלה מקהלת הצבועים הבינלאומית שהטיפה, אך לא עשתה דבר, למען הגנה על אוכלוסייה אזרחית ובזכות ערכי צדק ומוסר. אכן, אם הדברים היו תלויים בניו יורק (מושב עצרת האו"ם), בוושינגטון ובבריסל (מושבו של האיחוד האירופי), המלחמה בסוריה היתה נמשכת במלוא עוזה.

מה שמדהים הוא שבמשך השנה האחרונה היכה פוטין במלוא הכוח במחנה המורדים בסוריה, הרג אלפים מאנשיהם ומתומכיהם. הוא שיטח בלא רחם כפרים ועיירות וזרע הרס וחורבן שהביאו למנוסה של עשרות ואולי מאות אלפים של אזרחים מתומכי המורדים או כאלו שנקלעו לאזורי העימות. עתה זוחלים המורדים על גחונם כדי לנשק את ידו המכה של פוטין, או שמא את סוליות נעליו.

מה שמדהים עוד יותר הוא שבכל אותו זמן מקיימת וושינגטון בכל רחבי המזרח התיכון נוכחות צבאית - של חיילים, מטוסים וספינות קרב - העולה עשרת מונים על נוכחותה הצבאית של רוסיה בסוריה. הרוסים הרי שלחו למלחמה בסוריה כמה עשרות מטוסים וצי קטן של ספינות. ובכל זאת, מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון הגיע לשפל חסר תקדים ואיש אינו סופר אותה יותר, כפי שהיטיב לתאר הנשיא החדש, דונלד טראמפ. את ולדימיר פוטין, לעומת זאת, מכבדים במזרח התיכון ומפניו יראים.

אגב, צידו השני של המטבע הוא שפוטין, נאמן לדרכו ולאינטרסים שלו, לא "סופר" גם את בשאר אסד, שכדי להגן עליו שלח מטוסים וחיילים רוסיים לסוריה. הוא אפילו לא טרח להזמין אותו ל"ועידת הגדולים" במוסקבה, שבה סיכם בחודש שעבר עם הטורקים והאיראנים מפת דרכים לסיומה של הלחימה בסוריה. ואילו בשותפותיו, איראן וטורקיה, הוא נוהג ב"הפרד ומשול" ומנצל לצרכיו לצורך קידום מעמדה של רוסיה את האיבה ואף התחרות שבין השתיים.

הלקח של הצלחותיו של פוטין בסוריה - אלו הצבאיות ועתה גם הדיפלומטיות - ראוי שיילמד ויופנם גם בישראל. לא צחות לשון ומתק שפתיים וגם לא חנופה וניסיון לרצות את השומעים, אלא עמידה נחושה על אינטרסים והפגנת עוצמה הן המפתח להצלחה באזורנו. מי שמבקש לקדם משא ומתן ישראלי־פלשתיני, ואולי אף להשיג בו פריצת דרך, ראוי שייקח דברים אלו לתשומת ליבו.

לכן טוב יעשה טראמפ אם ברצונו לקדם הסכם בין ישראל לפלשתינים, אם לא יאזין לאלו הקוראים לו להרחיק את עצמו מישראל ולא למלא אחר התחייבות הבחירות שלו להעביר את שגרירותה של ארה"ב לירושלים. לא בכך יקנה את לב הערבים ולא בכך יקדם את השלום ואת היציבות באזורנו.