נזקי האובססיה של ממשל אובאמה | היום

נזקי האובססיה של ממשל אובאמה

ההימנעות האמריקנית באו"ם ונאומו של ג'ון קרי שבו ולימדו על אי הבנת המציאות במזרח התיכון • התוצאה - הרחקת הסכסוך הישראלי־פלשתיני משולחן המו"מ • ומי הנפגעת העיקרית? ישראל

מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, היה מאלה שהאמינו שהמפתח לעתיד טוב יותר של המזרח התיכון הוא הסכם בין הפלשתינים לישראל. בעקבות ההתפתחויות במזרח התיכון מספרם של המאמינים בכך הצטמצם מאוד, אך עדיין נותרו כמה מהם האובססיביים לעניין. האם ייתכן שמר קרי הוא אחד מהם? ובכן, אין הסבר הגיוני אחר לנאום הארוך ורב הנתונים והציטוטים שלו לפני שבוע. גם אם נניח שהוא לא טעה באף אחד מהנתונים שהביא ודייק בכל הציטוטים שהשמיע (אף על פי שה"וושינגטון פוסט" סובר אחרת), עדיין עומד סימן שאלה ענק מעל הנאום. 

הרי מזכיר המדינה מכיר את הנעשה כיום במזרח התיכון, הוא בוודאי יודע שאין היום שום מדינה ערבית הבטוחה בהמשך יציבותה גם אם לא פקדו אותה עדיין אירועים קשים. הוא יודע שדם רב נשפך באזור, וכי אין דרך להשיב את השקט בשום מקום בין השיעים לסונים. הוא יודע שבסביבה פורחות תנועות איסלאם קיצוני המאיימות על רקמת החיים של המדינות הסוניות מבפנים. 

עוד הוא אמור לדעת שאיראן הופכת לכוח מוביל במרחב, גם בעקבות הסכם הגרעין שאותו הביא לעולם, וגם בזכות בריתה עם רוסיה שהיתה למעצמה היחידה באזור. כן, ארה"ב אינה רלוונטית, נכון לעכשיו, למלחמות הרבות המתנהלות באזור (מלבד לצורך הפצצות על דאעש).

והנה, בכל זאת, מזכיר המדינה, בנאום הפרידה שלו מעשייה מדינית במזרח התיכון, בוחר לעסוק מכל אלה רק בסכסוך הישראלי־פלשתיני. יש בכך סממן ברור של חוסר יכולת לשפוט את האזור ואת הבעיה הפלשתינית בפרופורציות הנכונות. זה עיוות גדול מכדי שניתן להבינו כטעות מקרית.

לגופו של עניין, החטא הגדול ביותר של קרי אינו רק באשר אמר, אלא במה שלא אמר ומה שהשתמע מכך. העיסוק האובססיבי בהתנחלויות היה יכול להיות מוצדק לו היה מתואר על ידיו בהקשר הנכון, לו היה מסביר כיצד ההתנהגות הפלשתינית תורמת גם היא לאי־השגת ההסדר ואובדן האמון בכל משא ומתן. 

הוא לא ציין כיצד התמיכה של הרשות הפלשתינית במשפחות הרוצחים ובמחבלים היושבים בבית הסוהר מביאה לשפיכות דמים. הוא לא דרש מאבו מאזן להפסיק זאת, אף שמבחינת הישראלים קשה לראות משהו הפוגע יותר באמינות המשא ומתן האפשרי. הוא לא הביע את אותה מורת רוח שהביע על המשך ההתנחלות כלפי המשך ההסתה הפלשתינית ולא דרש להפסיקה באותה נחרצות, אף שאבו מאזן יכול לעשות זאת בקלות, ולהקטין בכך את מספר אירועי הטרור. מהאופן שבו הוצגו על ידי קרי הדברים, מבינים הפלשתינים ומבין העולם כי יש רק בעיה אחת מבחינת ארה"ב: ההתנחלויות, ותו לא.

המזכיר גם לא הציג את האמת בהקשר של ההתנחלויות והמשא ומתן, כאילו כישלון חידוש המו"מ התחיל ונגמר בהן. הוא לא הזכיר שב־2010 הסכים ראש ממשלת ישראל להקפיא את כל הבנייה בהתנחלויות למשך עשרה חודשים, כי ארה"ב הבטיחה שאבו מאזן יבוא למשא ומתן, והוא לא בא. 

הוא לא סיפר שהוא עצמו הגיע להסכם שישראל תשחרר רוצחים כבדים תמורת כניסת אבו מאזן למשא ומתן - ואבו מאזן לא הגיע. והוא לא גילה את הסוד הגדול באמת, סוד הסירוב של אבו מאזן להצעה שהוצעה לו על ידי נשיא ארה"ב, בשיחה פנים אל פנים באביב 2014, בעוד ראש ממשלת ישראל ענה תשובה חיובית להצעת הנשיא. זה היה המבחן החשוב ביותר של "כן" או "לא" - ראש הממשלה עמד בו, אבו מאזן נכשל.

לכן ברור שגם אם כל מה שאמר המזכיר בנאומו נכון, הרי במקרה זה מדובר בהצגה חלקית מאוד של המציאות, וכידוע מחצית האמת גרועה משקר. אין פלא שהעיוות הגדול כל כך הביא שתי מדינות, שחושבות גם הן שאל לה לישראל לבנות בהתנחלויות, לגנות את נאומו של המזכיר. בבריטניה ובאוסטרליה הבינו את שלא הבין המזכיר: כשיוצאים מהפרופורציה הנכונה ומציגים חצאי אמיתות, גם אם לא טועים בעובדות, גורמים נזק.

 

קידום האנטישמיות

הבעיה העמוקה הנובעת מדברי המזכיר, כמו גם מהחלטת הנשיא לאפשר את קבלת ההחלטה במועצת הביטחון, אינה במשמעות המיידית של הדברים. להחלטת מועצת הביטחון אין תוקף מחייב מבחינה משפטית ולאמירה של מזכיר מדינה יוצא אין גם שום משמעות מדינית, אבל לשתיהן יש תוקף מוסרי. 

מאחר שמדינת ישראל מנהלת מאבק קשה בחרמות נגדה ונגד מסע דה־לגיטימציה מאורגן וממומן היטב, ההחלטות הללו יקשו עליה מאוד. מעתה יקל לטעון כי ישראל היא האשמה שאין משא ומתן, ויקל להפעיל סנקציות על תוצרי ההתנחלות כצעד ראשון - ונגד מדינת ישראל כצעד שני. 

דברי המזכיר קרי ישמשו את שונאי ישראל, ובעקיפין יתרמו גם להתחזקותה של האנטישמיות בעולם, כי מרחק קטן מפריד אצל רבים בין ההתנחלויות לישראל בכלל, ומרחק קטן עוד יותר בין מאבק בישראל לשנאת יהודים - ולעיתים משמש האחד (מאבק בישראל) רק כסות לשני. הנשיא והמזכיר לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיים ולומר שלא לכך התכוונו. הם יהיו האשמים, כי זאת אחריותם כמנהיגי החשובה בידידות ישראל. 

ובסופו של דבר, גם לשיטתם של הנשיא ומזכיר המדינה שלו ההחלטה והנאום הם מעשה לא נבון. בהנחה שהם רצו להשפיע על כך שיום אחד תתחדשנה השיחות בין הצדדים, מעשיהם ירחיקו את התממשות החלום הזה. שהרי ברור שהמסקנות בשני הצדדים תפגענה בנכונות לשאת ולתת. 

בישראל נוצר צורך להשיב על החלטות הממשל היוצא "תשובה נאותה", כדי להוכיח שישראל ריבונית ואיש לא יכופף אותה. התוצאה תהיה מעשה בכיוון של האצה בבנייה בהתנחלויות או צעד דומה (כגון סיפוח חלקים משטח C), מהלך שיגרום אולי לעוד בעירה בשטח ובוודאי לתחושה של הפלשתינים שאין עם מי לדבר. 

בצד הפלשתיני גם יסיקו מהנאום וההחלטה באו"ם שלא כדאי להיכנס למשא ומתן, שבו צריכים הפלשתינים גם לוותר. הרי בלא משא ומתן ובלי לוותר על כלום, המציאות מוכיחה שמנאום לנאום של מזכירי מדינה ומהחלטה להחלטה של מועצת הביטחון - מצבם הבינלאומי הולך ומשתפר. ולא דייק המזכיר כשאמר שאין בהחלטה אלמנטים חדשים לטובת הפלשתינים, יש ויש, כך למשל אף אחד מקודמיו לא דיבר על בירה פלשתינית בירושלים.

האירועים הללו שוב מוכיחים שאובססיה וכעס הם בסיס רע לקבלת החלטה, נראה שהם היו הבסיס לנאום ולהימנעות באו"ם. כדאי שבתגובתה ישראל לא תעשה אותה טעות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר