על חוק שיש להוציא מהחוק

מה הקשר בין "חוק השקיות" לגולגולת של האדם הקדמון? • מי זוכר את "האנטי־מחיקון"? • למי נותנות המדוזות תקווה? • ואילו מסקנות עולות באשר לממשל אובאמה ושות'?

קהילת הירוקים החליטה שהפרימיטיביים שאינם משתייכים אליהם, ולמשל לא שותים מיץ עשב חיטה, מבינים רק דרך הכיס את הסבריהם והביאו לעולם את "חוק שקיות הניילון". בשלב הבא גם תקום משטרת שקיות הניילון, שתעצור את מי שיעז להסתובב ברחוב בלי שקית בד, ותכלא אותו בהרצאות שמסבירות כי החומר שממנו עשויות שקיות הניילון אינו מתפרק בטבע.

עבורי זו היתה סיבה מספיק טובה לבדוק מהם החומרים הנוספים שאינם מתפרקים בטבע וגיליתי לדוגמה את עצמות הגוף. עד היום, ברחבי העולם, נמצאים שלדים של מיני אנשים, חצי־אדם־חצי־קוף למשל, שחיו כאן לפני עשרות, מאות ואלפי שנים. כל מיני ניאנדרטלים והומו־ארקטיקוס ועוד יצורים שהסתובבו בין דינוזאורים ויש להם שמות לטיניים שנשמעים אינטליגנטיים ביותר. ואז מגיעים מדענים משועממים לחקור את הגולגולות האלמוניות ומגיעים למסקנות על אורח חייהם.

אז מה הבעיה הגדולה יותר - שקיות של הסופר או גולגולות? ובכן, לדעתי, מה שחשוב יותר הוא שמצאנו את המשותף לשני הדברים - אם הירוקים קבעו שאין להשתמש בשקיות שאינן מתפרקות והביאו לעולם את החוק הגאוני, אז נראה שהמומחים האלה למה טוב בשבילנו גם לא השתמשו בגולגולת הלא מתפרקת שלהם או לפחות במה שיש בתוכה. הסבר טוב יותר או הגיוני יותר לחוק השקיות הטיפשי אין, אפילו הקופאיות בסופר יגידו לכם זאת.

וזה מביא אותנו לשנות ה־50 ברומניה, אז נתגלה במערה בטרנסילבניה שלד של ניאנדרטל, אחד מרבים שנתגלו באירופה. החוקרים, שניסו ללמוד מהממצאים על אורח חייו של האדם הקדמון, נזכרו בין השאר באירוע המבדר הבא: שני ניאנדרטלים נכנסו בוקר אחד, בשעה 8, לפאב בעיר טארגו־מורש וביקשו מהמוזג שתי כוסות של צויקה, שהיה המשקה האלכוהולי המקומי.

"תגידו, אתם לא חושבים שזה מוקדם מדי?" שאל המוזג.

ענה אחד הניאנדרטלים: "יכול להיות שאתה צודק, אבל אם נחכה - יגיעו הרומנים ויחסלו את כל הצויקה ולנו לא יישאר כלום".

בחזרה לימי ה"מחיקון"

ואם כבר מדברים, אז נראה לי שבסיפור השקיות יש גם היבט אחר: יש אנשים, אותם ירוקים, שמפריע להם שמשהו אצלנו עובד טוב וכולם מרוצים. מבחינתם, אם הישראלים מרוצים ממשהו, חייבים להפסיקו מייד.

"חוק השקיות" הוא למעשה חזרה לסיפור ישן ומוכר יותר - "פרשת המחיקון". רבים מאיתנו כבר הספיקו לשכוח אותו, אבל הוא התרחש לפני שנים, כאשר התחילו בארץ שידורי הצבע בטלוויזיה. החליטו אז אבותיהם הרוחניים של ממציאי "חוק השקיות" ששידורים בצבע הם שחיתות נהנתנית שאסור להשלים איתה.

גם העובדה שהעולם עבר כולו לצבע ולא היה ניתן להשיג ציוד לשידור בשחור־לבן לא עצרה אותם, והם הביאו לעולם את ההוראה שהונחתה על הטלוויזיה הישראלית - להפוך את שידורי הצבע לשחור־לבן בעזרת ציוד שנקרא "מחיקון". הם אפילו נלחמו בהפצת המצאה של מהנדס ישראלי, ה"אנטי־מחיקון", שחיבורה לטלוויזיה החזיר לשידורים את הצבע ש"נמחק", אבל בסוף נכנעו, וכך יש לנו היום שידורים בצבע, בלי צורך ב"אנטי־מחיקון".

כל הסיפור הזה, המגוחך, מביא אותנו אל כתביו של רבי אלתר דרויאנוב, שם, בכרך השני, מובא הסיפור הבא: "מעשה באישה שקראה ב'צאינה וראינה' (ספר מדרשים שנשים יהודיות במזרח אירופה נהגו לקרוא בו) על מעשה מכירת יוסף. תוך כדי הקריאה פרצה בבכי ממושך ואמרה: 'השם ירחם עליך, יוסף, יתום עלוב'.

"בשנה שאחרי קראה שוב אותה אישה פרשה ב'צאינה וראינה', והפעם כעסה ואמרה: 'שוטה אתה ואסור לרחם עליך. הרי אתה יודע מה שעשו לך אחיך בשנה שעברה, למה שוב הלכת אליהם'?"

אין מוח, יש תקווה

קראתי השבוע, כבר איני זוכר היכן בדיוק, שמדענים טוענים שהמדוזות קיימות כבר כ־650 מיליון שנה. עוד קראתי שלמדוזות אין מוח. מכאן, שגם לממציאי "חוק השקיות" היוצא מן הכלל יש תקווה והם צפויים לשרוד עוד שנים ארוכות.

רצח זה לא־רצח

הספירה לאחור לסיום דרכו של הנשיא ברק אובאמה בבית הלבן נמשכת - ועומדת על 14 נכון להיום.

והנה, לפני כמה ימים נחשפנו למשפט הבא, המופיע בפרוטוקולים של השיחות בין ממשל הנשיא האמריקני היוצא למי שהוא מצייר כפרטנרים - הפלשתינים. האיש שעומד מאחורי המשפט הוא לא אחר מאשר מזכיר המדינה ג'ון קרי ואלה הם דבריו: "ייעצנו לאבו מאזן שלא לנקוט שום מהלכים שממשל טראמפ יתפוס כפרובוקטיביים... (ייעצנו לאבו מאזן) למנוע פעולות התאבדות או פיגועים, כי הם יפגעו בעמדה הפלשתינית".

מהמשפט המופלא והציני הזה ניתן להוציא שתי מסקנות, המתרוצצות במוחו הלא ברור של קרי, כנציג ממשל אובאמה:

א. לנו, בממשלו של ברק אובאמה, אין בעיה עם פיגועים. זו בעיה של ממשל טראמפ. אנחנו אנשים מתקדמים, כי אצלנו לא עושים עניין מרצח.

ב.הבעיה עם רצח היא לא שזה כשלעצמו מעשה לא מנומס, אלא שזה פוגע בעמדה הפלשתינית.