מי שלא גילה רחמנות - לא ראוי לרחמים

לא ייאמן, אך משה קצב, הנשיא השמיני של מדינת ישראל, שהורשע - כן, הורשע - בשני מקרי אונס ובעבירות מין נוספות, שוחרר אתמול מהכלא לאחר שריצה חמש שנות מאסר מתוך שבע השנים שנגזרו עליו.

באופן תמוה, מדינת ישראל החליטה שלא לערער על ההחלטה, ולכן שוחרר קצב מכלא מעשיהו ללא דיחוי. תמוה, מכיוון שדווקא בתקופה זו אנו "מוצפים" בפרשות מין הפושות בכל חלקי החברה הישראלית ומגזריה: הקצין הנערץ אופק בוכריס, שהודה בעבירות המין החמורות נגד פקודותיו; הפרשה מעוררת הבחילה של הרב דוד הריסון, שהואשם כי אנס שוב ושוב נערה בת 14 תוך שימוש באלימות קשה; החשדות לכאורה נגד הח"כ הבכיר ניסן סלומינסקי; החשדות לכאורה נגד איש חיי הלילה והנדל"ן אלון קסטיאל; ועוד ועוד. כל אחד מהם בא ממקום שונה, אך לכולם מכנה משותף: כולם גברים, כולם לא מבינים מילה שכל ילד קטן מבין - "לא", כולם כיהנו בעמדות בכירות או במעמד כלכלי אמיד. חלקם אף הואשמו בעבירות מין קשות מאוד.

והנה, דווקא באווירה זו, כאילו מדובר בגוף המנותק מכל מה שקורה הלכה למעשה במדינה, מחליטה הפרקליטות לא לערער על שחרורו של קצב ולתת לאנס מורשע ומניפולטיבי, שלא הביע חרטה על מעשיו ולא התנצל בפני קורבנותיו על כך שהרס את חייהן וגופן, לצאת לחופשי.

פרקליטיו יאמרו בשמו כי "הוא מבין את תחושת הפגיעה של הנשים ומצר על הצער שגרם להן", אבל איזה מסר מעביר שחרורו של קצב לקורבנות תקיפה מינית שחושבות לאזור אומץ ולהתלונן?

הרי אם תתלונני, יצלבו אותך ויפלחו את נשמתך וגופך שוב ושוב, עורכי הדין הממולחים יחתמו על עיסקת טיעון, והופה! במקרה הטוב האנס יישב בכלא לשנים ספורות ובמקרה הרע בכלל לא, אלא יחתום על בעילה שלא כדין ויקודם לתפקיד הבא.

שחרורו של קצב הוא פגיעה קשה בנשים ופגיעה קשה באמון הציבור. הצלקות שהותירו פגיעותיו בקורבנותיו יתקשו להגליד, אם בכלל. ברור שיש פשעים ופושעים מסוימים שמן הראוי לדון בשחרור מוקדם בנוגע אליהם, אולם לעבירות מין בכלל, וחמורות כמו במקרה של משה קצב בפרט, יש להתייחס כטאבו.

עבירות מין פוגעות לא רק בגופן של הנשים, אלא גם בנפשן. ככאלה, הן משפיעות וישפיעו על אותן נשים כל חייהן. היה ראוי לא לגלות רחמים כלפי קצב, כפי שהוא לא גילה רחמנות, שנים ארוכות, כלפי קורבנותיו.