בתור אחד שלמד בישיבה וגדל בבית חרדי, החששות שלי מפני הגיבוש שבו השתתפתי - גיבוש הצנחנים לפלוגה החרדית הראשונה - היו גדולים. לא ממש ידעתי לקראת מה אני הולך, ואף על פי שהסבירו לנו והיו גם כמה ימי הכנה, זה שונה מקצה לקצה.
כשאתה מחליט על צעד גדול כמו זה, לא משנה מה יקרה - תמיד הפחד ינקר, תמיד הראש ירוץ במחשבות של "מה יהיה אם?" אחרי שהחלטתי סופית ואחרי שבראש רצו כבר כל הסרטים האפשריים, נשאר רק עוד שבוע בודד לקראת הגיבוש, ואני יושב וחושב "איך העתיד שלי ייראה בתור בחור חרדי, בתור נער שהולך לשרת בפלוגה חרדית, ועוד בצנחנים?" הגעתי למסקנה שהוא ייראה מצוין.
בעוד שבוע אצטרך לתת את כל כולי, כי אני רוצה לתת את התרומה הכי טובה שאני יכול וגם לקבל משהו שילווה אותי כל החיים. יום לפני הגיבוש דיברתי עם חבר קרוב. כמובן, העליתי את העניין שאני יוצא לגיבוש. "הבחור שלמד איתך בישיבה וגדל איתך באותה המסגרת והחליט לתרום למדינה, מחר הוא הולך לגיבוש. אני חושש", אמרתי לו. והאמת, החשש שלי נבע ממקור אחר, לא ממקור פיזי או מנטלי אלא ממקור של ״שונה״. כי אולי אני שונה מחבריי? חברי הרגיע אותי, לחץ את ידי ואמר, ״אני מכיר אותך, אתה חזק מזה, אתה גדול ונחוש מזה. תראה שאתה אוכל אותם, וחוזר לפה כמו ענק".
הגיע הרגע שירדנו מהאוטובוס, אבל הראש נשאר עדיין למעלה. אני בא לנצח, אני בא להראות לכם מה אני מסוגל ומה אני שווה. עם כל השוני שהיה ועם כל השוני שיהיה, גם אנחנו ראויים לפתוח את המחזור הראשון של פלוגת ח"ץ, פלוגת החרדים בצנחנים. ואכן זה מה שהיה - כי זה לא משנה שמפקד הגיבוש מתזז אותך ונותן לך פקודות, אתה לא חושב על שום דבר פרט לנקודת המחשבה ההיא. אין כאב. אין קור. אתה עושה את מה שאומרים לך כי אתה ראוי, כי אתה טוב, כי אתה חזק. וגם במקרים שבהם לא נוח, אתה מוכיח לעצמך ולאחרים שאתה שם ושאתה שייך.
גם אנחנו - הנחושים, החזקים, תלמידי הישיבה - גם אנחנו רוצים להיות בין הלוחמים שמוסרים את עצמם למען המדינה, למען העם. גם אנחנו רוצים להימנות עם אותם חיילים מובחרים המכונים צנחנים.
• • •
בנימה אישית, היה קשה, אם לא מאוד, אבל איך אמר מי שאמר? ״להיות צנחן זה כואב״. לכולם היתה את האש בעיניים, את הרצון להצליח, את הרצון להוכיח שהנה, גם אני ראוי להיקרא צנחן, ולא סתם צנחן, אלא בפלוגת ח"ץ. כולם היו חדים, ולא משנה מה קרה או מה קורה, נתנו 110 אחוזים. ובינתיים, בשבוע הבא מגיעות התשובות. עד אז הלב ימשיך לדפוק על 120. תהיו גאים במי שאתם, במה שאתם, ולא משנה מה, תמיד תזכרו שהכאב הוא רגעי, הגאווה היא נצחית.
הכותב הוא מלש"ב שהשתתף בגיבוש הצנחנים לפלוגה החרדית הראשונהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו