לא מאוחדים בדעתם

תוצאות משאל העם באיטליה העצימו את משבר האמון בין האזרח הקטן לממסד האליטיסטי, שאותו מייצג האיחוד האירופי • כיצד ישראל, שלה יחסים מורכבים וסוערים עם האיחוד, צריכה לנהוג?

אירופה מתקרבת לתקופת הכרעה היסטורית. לאחר שבחודש יוני אזרחי האי הבריטי הכריעו במשאל עם נגד השתייכות ארצם לאיחוד האירופי, גם איטליה עברה בתחילת השבוע טלטלה גדולה. משאל עם בנוגע לשינויים בחוקה הפך להפגנה נגד האליטות בארץ המגף ונגד החברות באיחוד האירופי. 

הטלטלה באיטליה עלולה להתברר כגדולה ביותר ואולי כקריטית, משום שמדובר במדינה עם הכלכלה השלישית בגודלה באיחוד (אחרי גרמניה וצרפת), והיא אחת משש המייסדות של האיחוד. ברור שלא השינויים שהציע ראש ממשלת איטליה להכניס בחוקה הם שהביאו לכישלונו; היה זה זעם ההמונים שהתייצבו להצבעה באחוזים גבוהים מאוד, ושהפגינו בהצבעתם נגד הממסד ובעקיפין גם נגד האיחוד האירופי ומה שההשתייכות אליו מייצגת. תחושת חוסר האונים של האזרח הממוצע, שחש שאין לו עתיד וכי הביורוקרטיה ברומא ובבריסל גם יחד ״לא סופרת אותו״ ולא מתחשבת בצרכיו ובפחדיו - היא שהביאה ככל הנראה לכישלונו של מתאו רנצי, ראש ממשלת איטליה שהתפטר אחרי שהתבררו מימדי הכישלון שלו (כ־60 אחוזים מהמצביעים הצביעו "לא" לרפורמה שהציע).

 

•••

אם כך, עוד לא ברור מה תהיה השפעת ההצבעה הזאת על כלל האיחוד. במידה רבה תלוי הדבר באופן שבו יתגברו האיטלקים על המשבר. ככל שתוקם ממשלה חדשה מהר יותר, האחיזה במערכת הכלכלית לא תישמט מידי הממשלה והמערכת הבנקאית באיטליה תעמוד יציבה, וכך רבים יותר הסיכויים שהמשבר לא יתפשט לעבר מדינות אחרות.

אבל איש לא יופתע אם המציאות תהיה הפוכה. אם אכן יהיה כך, די ברור כי משבר בבנקאות האיטלקית יהיה בעל משמעות קריטית למערכת הכלכלית כולה, ראשית באירופה אבל גם בעולם כולו. אם אכן יתרחש משבר הוא יכול להתברר כבעל השפעה הרת גורל, כי הסתבכות איטליה יכולה להשפיע השפעה של ממש על הבחירות בהולנד, בצרפת ובגרמניה - כולן במחצית הראשונה של שנת 2017.

ככל שההסתבכות באיטליה תהיה רחבה יותר, גדלים הסיכויים שגופים אנטי־ממסדיים וכאלה שרוצים לצאת מהאיחוד יתחזקו בבחירות העתידיות. כישלון הרוצים בהשארת האיחוד האירופי על כנו במדינות אלה יביא לקריסתו של האיחוד, בוודאי אם מפלגות המתנגדות לאיחוד תעלינה לשלטון בצרפת ובגרמניה.

תרחיש שבו קנצלרית גרמניה הנוכחית אנגלה מרקל תפסיד בברלין בבחירות אביב 2017 יכול לשמש נקודת שבירה. חשיבות מרקל לשמירת האיחוד האירופי גדולה ביותר. היא כנראה מבינה את כובד האחריות המוטל עליה, ואין להתפלא שהחליטה להתמודד פעם נוספת בבחירות הקרובות.

בראייה היסטורית אפשר לומר שהחלטת בריטניה לצאת מהאיחוד פתחה שנה שבתומה יהיה אפשר לדעת אם הניסוי ההיסטורי יוצא הדופן ששמו "האיחוד האירופי" יצליח להיכנס ליובל השני שלו בצעדים מאוששים, או שהוא קרב לסופו. 

 

להחזיר את הלאומיות הביתה

תחושת חוסר שביעות הרצון של תושבי איטליה, כפי שבאה לידי ביטוי בהצבעה, אינה אופיינית רק לה. מדובר במשבר עולמי שבא לידי ביטוי גם בבחירות בארה״ב ובאופן דומה ואלים במזרח התיכון. תחושה זאת הביאה להחלפת ממשלות ולהדחת פוליטיקאים ותיקים בדמוקרטיות תקינות (למשל בבחירות המוקדמות של המרכז־ימין בצרפת ובמפלגה הרפובליקנית בארה״ב), אך במזרח התיכון הובילה למרחץ דמים. האזרחים מרגישים שהשלטון אינו נותן להם את שהם אמורים לקבל ממנו: ביטחון בעבודה, תנאי חיים טובים שהולכים ומשתפרים ועתיד טוב יותר לילדיהם. הפער בין ציפיות האזרחים ליכולות הממשלות בעולם לענות על ציפיות אלה - הולך וגובר. האזרחים רוצים שינוי ואת המחיר משלמת ההנהגה, בקלפי או ברחוב, בהצבעה או באלימות.

נראה שקיימת כלפי האיחוד האירופי מידה גדולה יותר של התמרמרות בעיקר בגלל שני מאפיינים שבולטים בו ביתר שאת: האחד הוא משבר ההגירה. המהגרים נחשבים לנטל תקציבי על המדינות, ובכך פוגעים באזרחים משלמי המסים. כמו כן, הם גם פוגעים בתחושת הביטחון של המקומיים, בין שיש לכך הצדקה ובין שמדובר בטענות לא מוכחות ולא מדויקות. הוכחה לאווירת החשש אפשר למצוא בהתבטאות של הקנצלרית מרקל, שהודיעה כי תפעל לאסור לבישת בורקה במרחב הציבורי במדינתה. עבור רבים, כיסוי הפנים המלא של נשים רבות מסמל אקט של הסתרה והדרה מהחברה באופן שאינו מקובל במדינות המערב.

המאפיין המשברי השני הוא משבר הזהות והלאומיות. לצורך החברות באיחוד ויתרו מדינות באירופה על מרכיבים בריבונותן, ובמידה מסוימת גם על מרכיבים בזהותן הלאומית. ברבות השנים התברר שהשפעתה של הפקידוּת היושבת בבריסל ומנהלת אותו גדלה משמעותית באיחוד, בלי שאיש בחר בה ובלי שהיא נותנת דין וחשבון לאזרחים. בכמה מדינות גדלה הרגישות להשפעת המנגנונים הביורוקרטיים של האיחוד על תחומים בעלי צביון לאומי שבוטלו או נפגעו בשל כך. התברר ש־70 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה - שהזיכרונות המרים ממנה שימשו טריגר מסוים להקמת האיחוד, והחשש מחזרתה הביא לוויתור על סממנים לאומיים - הצורך האנושי בסמלים לאומיים ובתחושת ההשתייכות ללאום לא הלך לאיבוד, נהפוך הוא. המסקנה של רבים היא שכדי להחזיר את כבודם של סממנים אלה של ריבונות ולאומיות, שווה לעזוב את הארגון שמוסס אותם, האיחוד האירופי. 

לישראל קשה יותר להתנהל מול הביורוקרטיה של האיחוד מאשר מול המדינות, כל אחת לחוד. בין השאר כי הביורוקרטיה בבריסל שאפה לקונצנזוס שפועל על הבסיס הנמוך ביותר, וישראל היוותה מטרה נוחה, שנגדה היה אפשר להגיע להסכמות. בחלק מהמדינות זה היה סידור נוח, הן רחצו בניקיון כפיים והאיחוד היה מי שפעל נגד ישראל. ציניות לא היתה חסרה בהקשר זה. כעת, חשוב שישראל לא תתערב בנעשה באיחוד, וממילא אין לה השפעה על תהליכים אלה. בה בעת יש להגביר את המאמצים לשיפור היחסים עם המדינות החברות באיחוד, כי אירופה חשובה לישראל. עם ובלי האיחוד, הם שכנים קרובים שלנו, היסטורית כמו גם גיאוגרפית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו