ארה"ב: חוזרים לכוורת הגנרלים

עם מינויו בסוף השבוע האחרון של גנרל המארינס בדימוס, ג'יימס מאטיס, למזכיר ההגנה האמריקני הבא, הושלמה למעשה הרכבתה של הכוורת הביטחונית בממשלו של הנשיא המיועד, דונלד טראמפ. קדמו לכך מינוי של איש צבא אחר, ראש סוכנות המודיעין של הפנטגון, מייק פלין, לתפקיד יועץ הנשיא לביטחון לאומי, ושל חבר בית הנבחרים מקנזס, מייקל פומפאיו, לתפקיד ראש ה־CIA.

הבחירה במאטיס הקשוח ורב הפעלים, שמאחוריו 44 שנים של פיקוד צבאי עתיר הישגים (כולל בשדות הקרב של עיראק ושל אפגניסטן), היא בבחינת חריג בולט במסורת המינויים למשרה רבת חשיבות זו. למעט מינויו בספטמבר 1950 של הגנרל רב התהילה ג'ורג' מרשל לתפקיד זה, מרבית מזכירי ההגנה מאז תום מלחמת העולם השנייה נחתו בפנטגון לאחר קריירה מוצלחת במגזר העסקי או בבית המחוקקים. ניסיון בתחומי הניהול הבכיר (כמו, למשל, במקרים של רוברט מקנמארה דונלד ראמספלד) או בתהליכי החקיקה על גבעת הקפיטול (כמו במקרים של מלווין לארד, ריצ'רד צ'ייני וצ'אק הייגל) נחשב כנכס בעל חשיבות רבה יותר עבור המתמודדים על התפקיד מאשר ניסיון פיקודי רב־שנים ועתיר עיטורים.

בניגוד לכך, מסמל מינויו של פלין לתפקיד היועץ לביטחון לאומי דווקא את המשכה של המגמה, שהשתרשה במרחב זה במהלך העשורים האחרונים. אף על פי שמשרה זו נתפרה מלכתחילה על ידי הנשיא ג'ון קנדי למידותיו של אינטלקטואל בעל מוניטין, וזאת בתקווה שיצליח לעגן את האסטרטגיה האמריקנית בתוך הקשר רחב וארוך טווח, היא הפכה ברבות השנים למשרת מטה בכירה חסרת אפיון ייחודי. וכך, את מקומם של מלומדי הרווארד מקג'ורג' באנדי והנרי קיסינג'ר, של הפרופסור לכלכלה פוליטית מאוניברסיטת טקסס, וולטר רוסטוב, ושל הסובייטולוג מאוניברסיטת קולומביה, זביגנייב בז'ז'ינסקי, תפסו בהמשך הדרך פקידים ועסקנים בכירים או קצינים בדימוס.

דווקא בעידן הממשמש ובא של נשיא שאינו נחשב כבעל ראיית עומק ופרספקטיבה רחבה במרחב האסטרטגי הכולל, היה אפשר לצפות לשובו של אינטלקטואל מסוגו של קיסינג'ר, שיהיה בכוחו לשזור זה לזה את הנדבכים הבודדים השונים בתפיסת העולם הביטחונית של הנשיא ה־45. ואולם טראמפ העדיף לתפקיד מפתח זה דמות הקרובה אליו מבחינת ראיית האיומים המרכזיים בזירה הבינלאומית (ובמרכזם איראן) ולא איש אקדמיה. וכך, נבחר לתפקיד הגנרל המעוטר פלין, והוא ממשיך בנתיב המוכר והסלול של אנשי צבא בכירים דוגמת ברנט סקוקרופט, ג'והן פוינדקסטר, קולין פאוול וג'יימס ג'ונס, שיחד עם דיפלומטים וביורוקרטים לא מעטים איישו משרה זו מאז שדעכה קרנם של אנשי האקדמיה. מאטיס, פלין ופומפאיו יוצרים כוורת ביטחונית הומוגנית וליכודית למדי, ששלוש צלעותיה מאוחדות בתחושה עמוקה של עוינות והתרסה אל מול כניסתה המחודשת של איראן למשפחת העמים בעקבות "הסכם וינה".

בהקשר זה יש גם לפרש את דבריו הביקורתיים של מזכיר ההגנה המיועד בזיקה לסכסוך הישראלי־פלשתיני. אין מדובר בטינה בסיסית כלפי ישראל, אלא בחששו של מאטיס מכל משבר או סכסוך במרחב האזורי (כולל הבעיה הפלשתינית), העלול להסיט את תשומת ליבו של העולם הערבי המתון ממשימתו העיקרית שהיא ההשתתפות במאבק חסר פשרות כנגד הרדיקליזם המוסלמי מבית היוצר של איראן או של דאעש (המהווה יעד שני למאבק חסר הפשרות עבור השלישייה כולה).

למרות העובדה שלפנינו צמרת ביטחונית ששניים מקודקודיה לבשו מדים עד לא מכבר ומשקפת גישה ניצית ולוחמנית מובהקת, אין להקיש מכך שפנינו לעידן הצופן בחובו מעורבות צבאית גוברת. נהפוך הוא, מאטיס, פלין ופומפאיו הם אמנם ניצים טורפים, אך ממוקדי מטרה. זאת, כשעיקר תרומתם עשויה להתבטא במישור ההרתעתי ובלי לעשות שימוש ממשי בחרבות שאותן יצחצחו ויפגינו. אחרי ככלות הכל, הם ישאפו להקרין עוצמה ולהלך אימים על יריבים בעידן שבו עתידה מעצמת העל האמריקנית להתכנס יותר ויותר בתוך עצמה.