לקראת שחר של יום חדש

לפני יותר משישה עשורים, לאחר שהגנרל עטור התהילה דווייט אייזנהאואר נכנס לבית הלבן, הציב ממשלו במוקד האסטרטגיה המזרח-תיכונית את השאיפה לכונן ברית הגנה אזורית בין־ערבית רחבה, שתבלום ותסכל את ניסיונות ההתפשטות של הקרמלין במרחב עתיר חשיבות זה. כדי לשכנע את מצרים המהפכנית להעניק תמיכתה למבנה זה ("ברית בגדד"), וכך לקשור את גורלה עם המערב, ממשל אייזנהאואר עשה כל מאמץ לבדל ולנתק עצמו מישראל. זאת, תוך סירוב מתמיד לספק לה נשק מגן ותוך הפעלת לחצים כבדים כדי שתסכים לוויתורים טריטוריאליים חד־צדדיים, ואפילו כדי שתסכים להגבלת מספר העולים לישראל, שבחלקם היו ניצולי ופליטי השואה.

חרף כל המאמצים הללו, מדיניות "הכתף הקרה" כלפי ירושלים הוכיחה את עצמה ככישלון חרוץ ומהדהד, שכן הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר לא היה מוכן כלל לשקול חבירה לארה"ב בעידן שבו המזרח התיכון כולו נשטף בנחשול של עוינות וטינה כלפי מורשת המערב, וכאשר גלים של לאומיות ערבית מציפים את האזור.

אותם דברים אמורים גם לגבי תחילת כהונתו של ברק אובאמה, שבעיניו התנכרות לישראל ו"שמירה על מרחק ממנה", כדבריו, היו תנאי הכרחי לגיבושה של קואליציה בין־ערבית במרחב. גם כאן שבה המציאות, בדמותו של האביב הערבי הסוער והאלים, וטפחה על פניו, כשהמחישה שהשאיפה ל"הוכיח" לעולם המוסלמי שארה"ב היא "מתווכת הוגנת" וניטרלית בסכסוך הישראלי־פלשתיני, מנותקת כליל מן ההוויה של המזרח התיכון הנוכחי.

מבחינה זאת, יש בהתייחסויותיהם הראשוניות לישראל מצד הנשיא הנבחר טראמפ ומצד צוותו חידוש מרענן. שכן, המסר שעולה מ"כל אנשי טראמפ" במרחב המזרח־תיכוני בכלל, ובזירה הישראלית־פלשתינית בפרט, הוא שבניגוד קוטבי לנטייתם של ממשלים קודמים לא מעטים לעגן את מדיניותם כלפי ישראל בהקשר אזורי רחב יותר, משוחרר טראמפ מחישוקים, מקישורים ומהתניות מסוג זה. במילים אחרות, בעוד ברק אובאמה ראה בפריצת דרך במישור הישראלי־פלשתיני תנאי הכרחי וזרז לקראת גיבושה של שותפות חדשה ומרחיקת לכת בין המזרח התיכון הערבי לבין וושינגטון, עמדתו של הנשיא הנבחר שונה בתכלית. בתמציתה היא מבוססת על התמקדות בבעלי ברית או באיומים מוחשיים, ולא במערכים ובשותפויות מורכבים, ששימורם יעלה הון עתק למשלם המסים האמריקני.

מאחר שתפיסתו של טראמפ את הזירה האסטרטגית היא בעיקרה עסקית, יש להניח שיעדיף את ההתייחסות הנקודתית לבעלי ברית או ליריבים, ובה בשעה יזנח את הראייה ההיקפית והיקרה, המעוגנת בשאיפה להעניק מטריית הגנה על מרחבים שלמים. ואכן, לנוכח אמירותיו הספקניות באשר לצורך להמשיך לממן את כל בריתות ההגנה באירופה ובמזרח הרחוק ולהקפיאן במתכונתן הנוכחית, ובאשר לחובתה של ארה"ב להתמודד באופן נקודתי עם כל מוקד של סכנה ואתגר לסדר העולמי (דוגמת דאעש), הנגזרת היא שהתייחסותו לישראל עתידה להיות נקייה משיקולים זרים ומאבני ריחיים בדמותן של בריתות ואינטרסים מרחביים (שיש בהם כדי לכלוא את המדיניות כלפי ישראל בתוך קווי מתאר צרים).

בעידן טראמפ לא צפוי, אפוא, שישראל תהיה הפלטפורמה או המנוף שיתניע - בנסיבות מסוימות - תהליכים רחבים וכוללים בזירה כולה. היא לא "תתבקש" גם לעשות ויתורים חד־צדדיים בסוגיות ליבה כדי להזניק את הרכבת הבין־ערבית במסלולה מערבה. נהפוך הוא, בעולמו של הנשיא הנבחר, שמושם בו דגש כה מרכזי על צמצום מחויבויותיה הכספיות מבית ומבחוץ, עשוי ביצור מעמדה של ישראל כשותפה מרכזית לדרך וכגורם פרו־מערבי מוביל במזרח התיכון רווי המתח והאלימות להיות חסכוני וזול בהרבה מאשר כל ניסיון לייצב את המזרח התיכון באמצעות כינונן המחודש (דבר שעד כה נכשל באורח מביך) של בריתות הגנה ומוטציות שונות ומשונות של "ברית בגדד" הכושלת, שלא הטביעו חותם של ממש על ההוויה האזורית. לאור זאת, תמיכה בלתי מותנית בישראל עשויה להתברר כעיסקה המוצלחת והרווחית ביותר של דונלד טראמפ במזרח התיכון.