"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חוק המואזין": לא נגד הדת, אלא בעד האזרח

,עודכן

ועדת השרים לחקיקה אישרה השבוע את מה שקרוי בפי הציבור "חוק המואזין", המבקש לאסור את השימוש במערכות כריזה בבתי תפילה - ועוררה כמובן סערה. החוק, שכבר עלה בעבר, נדחה פעמים מספר בגלל מחלוקות ציבוריות והיעדר הסכמות הוועדה. אם נעשה לרגע מעשה דונלד טראמפ ונסיר מעלינו את מעטפת הפוליטיקלי קורקט, אפשר לומר כי יש היגיון אזרחי וסביבתי רב בהצעת החוק, היגיון שלו שותפים משמאל ומימין, למרות הטענות הנשמעות כי מדובר בחוק גזעני ופוגעני כלפי האוכלוסייה הערבית.

הנה וידוי קטן. בבניין שבו התגוררתי עד לא מזמן ברעננה בחר אחד השכנים להקים בית כנסת בקומת הקרקע. כמי שמכבדת את מסורת ישראל ואף פוקדת מעת לעת את בית הכנסת, סבלתי מכך לא פעם. אני מודה כי לא הייתי רוצה להתעורר בשבת לפנות בוקר - לא עם קריאות רועשות של "אללה אכבר" וגם לא עם כריזה רועמת של פיוטי שבת. אני רוצה לישון בשקט ולנוח אחרי שבוע עמוס.

להשקפתי, אין כאן שאלה של חופש דת, אלא סוגיית איכות חיים ואיכות סביבה בסיסית - זכותו של כל אדם במדינה דמוקרטית. זוהי נקודת מבט אזרחית המעוגנת אף בתקנות למניעת מפגעים (רעש), התשנ"ג-1992. אנשים רבים, מכלל הדתות ומכלל המגזרים, הגרים בסמוך למסגדים ולבתי תפילה, מתלוננים על הפרעות בשינה שלהם ושל ילדיהם הקטנים, ועקב כך על קושי בתפקוד היומיומי. הורים לפעוטות מתקשים להרדים את ילדיהם וסטודנטים נאלצים לנדוד מבתיהם כדי ללמוד. אדגיש כי חשוב להבדיל בין אירועים חד־פעמיים הנערכים בחגים ומועדים של כל הדתות, שאותם אפשר להכיל ואליהם אפשר כמובן לגלות סבלנות, לבין שיגרה יומיומית המתרחשת בכל שעות היממה.

הגבלת שעות קריאת המואזין ובתי תפילה בכלל, בין השעות אחת עשרה בלילה ועד חמש לפנות בוקר, היא ראויה ואף מתבקשת. הדבר מקובל גם במדינות ערביות רבות, כגון מצרים, ערב הסעודית, בחריין ואחרות, שם מתקיימות הגבלות על קריאת המואזין. גם במדינות רבות באירופה (בלגיה, שווייץ, אוסטריה, הולנד ועוד) כבר החלו בהחלת מגבלות כלפי מערכות כריזה בבתי תפילה.

אנשי דת ומנהיגי הציבור המוסלמי בישראל כבר הודיעו כי ייצאו למאבק. עבורם מדובר בפגיעה בסטטוס קוו. אפשר להבין את הקושי הקיים בהסתגלות לשינוי, אך גם הם צריכים להבין כי אין כוונה לפגוע בחופש הדת, אלא לאפשר לאלפי אנשים לחיות ולנהל שיגרת חיים רגועה ושפויה. יש לא מעט פתרונות - אשר חלקם כבר מיושמים במקומות רבים - אשר יכולים להתריע על שעת תפילה, בין השאר איחוד וסנכרון הכריזה, אפליקציות למכשירים הסלולריים ועוד.

במדינה שלנו קל ונוח לעיתים לסווג כל פעולה או הצעת חוק כגזענית ופוגענית, ואכן בכנסת האחרונה היו לא מעט כאלו. אין זה המקרה שלפנינו וכלל לא משנה בעיניי מי היוזם של הצעת החוק. במקרה האמור מדובר בהצעת חוק אזרחית, שעניינה לפשר ולאפשר איכות חיים מאוזנת, גם אם המחיר הוא הגבלות מסוימות על המואזין.

הכותבת היא עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ולתקשורת באוניברסיטת בר־אילן ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר