אחרי הבחירות: דמוקרטים בעיני עצמם
, עודכן
אמרות שפר, חכמות ככל שתהיינה, הן מטעות לעיתים קרובות. כך, למשל, את האמרה "מרוב עצים לא רואים את היער" אפשר להשליך על תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב בשבוע שעבר. התהפכו היוצרות. היער הקטן, כלומר, אנשי תקשורת ופרשנים, פרסומאים ופוליטיקאים, ניסו לדמות במשך שנה ומחצה אווירה של מיליון עצים הנשמעים לפרשנותם. המציאות הגדירה אחרת את היער ואת העצים. במילים אחרות, מרוב חשיבות עצמית - יוהרה, אשר בצידה מחיקת כל דעה אחרת משלך, הפכה את היער לבקתת עץ אחת, ושאר העצים יצאו בשמחה ובצהלה.
תוצאות הבחירות אינן יכולות להסתכם בדיון על אמרת שפר. מהלך הקמפיין וסיומו בבחירות ובהפגנות נגד התוצאות מעלים הרהורים נוגים בדבר ההגדרות שלהן התרגלנו. דמוקרטיה, שלטון הרוב וזכויות המיעוט, שוויון זכויות ועוד כהנה מטעמים, נאים הם בפני עצמם, או בתוך הספרים שבהם נכתבו, עד שהם מגיעים למבחן המציאות. מפני שאמנם הפגנה נגד השלטון היא מאושיות הדמוקרטיה, ואמנם גם שריפת דגלים של מדינתך נחשבת עדיין בגדר חופש הניתן לאזרח, אלא שכאן עולה תמונה עגומה של צביעות מזהרת.
"לא הנשיא שלי". קריאה ילדותית משהו, שאולי מבטאת כעס וזעם ואף עלבון צורב. אלא שמי שמתיימר להיות "האבא הרוחני" של מגילת העצמאות מוכרח להיות זהיר פי מאה. האבות האלה, מתברר, נמצאים בהמוניהם באקדמיה ובתקשורת הרחבה. כשפרופסורים דוחים בחינות, מכנסים התוועדויות "אבל" ונותנים "מרחב ציבורי" לסטודנטים בוכיים על כי קרה "האסון", משהו משובש כאן לחלוטין. וזה אינו סוד שהשליטה של זרמי מחשבה אלה באוניברסיטאות ובקולג'ים היא טוטאלית.
"המרחב הציבורי" שייך, אם כן, לאליטה, זו היושבת בעצם בבקתת היער שלנו. המרחב הזה צבעו אחד ויחיד. הבקתה מבוצרת היטב. היא אפילו אינה שקופה. שיח הזכויות עיוור, ואף סימם את המשתמשים בו בתור דגל. השיח הוא בינם לבין עצמם. שהרי אם אחרי כל כך הרבה שנות "מגדריות", שבהן לכאורה מאה אחוזי הנשים שהיו "צריכות" להצביע עבור הילארי קלינטון רק בשל היותה אישה לא עשו זאת, לא התרחש המהפך התודעתי. ואם ריכוזי העושר, הבנקים והמסחר נמצאים באזורים צבועי הכחול, הרי הדאגה לעניים לא בהכרח מתקיימת. שמונה שנים של שלטון דמוקרטי לא בהכרח מבטיחים המשכיות, בייחוד כשהתקיימה התעלמות מוחלטת ממה שהציבור חושב באמת.
ובחזרה אלינו. עד עצם היום הזה מואשמים מצביעי הליכוד במיוחד, שהם אינם יודעים למי הם מצביעים. שהם חושבים מהבטן. ובכלל, ביבי רע עבורם. ביבי רע למדינה, ביבי רע לכל. על האשמות אלה חבל לבזבז מילים. ההקבלה היא מיידית. "רק לא טראמפ", "רק לא ביבי", זה מצלצל היטב ונעים לאוזן, אבל אין בכך שום דיון, שום הסבר, שום נימוק הגיוני מדוע אני, בוחר ליכוד, משכיל עד קצות הציפורניים, מוכרח לחשוב כמו אנשי הבקתה. מדוע חלקים ניכרים של המצביעים בארץ, וגם באנגליה ובארה"ב, היו צריכים להסתיר את דעתם עד רגע הבחירה ממש? על שאלות אלה ראוי שהדמוקרטים בעיני עצמם ייתנו מענה אינטליגנטי, גם לעצי היער מחוץ לבקתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו