גם לרוב יש זכויות

כולם חייבים בכבוד בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט. אוי לדור ששופט את שופטיו. אין דמוקרטיה אמיתית ומתוקנת מבלי בתי משפט שמיישבים סכסוכים על אדני החוק והיושר, ובג"ץ שמבטיח את זכויות המיעוט מפני דורסנות הרוב. עם זאת, חשוב לזכור שגם לרוב יש זכויות, ואי אפשר לשעבד אותן לאקטיביזם של מיעוט. זכות יסוד בדמוקרטיה היא הזכות להיות מונהג על ידי מי שהציבור בחר בו להנהיג את המדינה.

תחת הכותרת "הכל משפט" מבית מדרשו של הנשיא לשעבר אהרן ברק, עברה החברה הישראלית תהליך משפטיזציה. מספר המקרים שנחשבו בלתי שפיטים הצטמצם והלך. בית המשפט העליון זנח את הריסון השיפוטי שהיה מקובל עשרות בשנים, והפך את עצמו לתל פיות לכל דיכפין, כולל לחברי כנסת שבאמצעות פסיקת בג"ץ הצליחו לקבוע נורמות לחברה הישראלית, שלא היה להן שום סיכוי לעבור בחקיקה בכנסת.

בנפש חפצה ירד בית המשפט לשדה המערכה הפוליטי, ובכך נגרמה לו פגיעה מהותית ותדמיתית קשה. לבית המשפט אין אקדח וארנק, יש לו רק את אמון הציבור. כאשר הציבור מפנים שבית המשפט העליון מקדם אג'נדות פוליטיות, הוא מתייחס אליו כמו אל מפלגה פוליטית, על כל המשתמע מכך.

הוויכוח על דרכו של בית המשפט העליון אינו חדש. עננת הוויכוח חוזרת מפעם לפעם. שרת המשפטים בעבר ציפי לבני עשתה קריירה פוליטית מרשימה מההתקפות על בית המשפט העליון. היום, כחברת כנסת, במידה לא מבוטלת של צביעות, היא זועקת את זעקת הדמוקרטיה השדודה, לטענתה.

שרת המשפטים היום, כך אני מקווה, מנהלת ויכוח אידיאולוגי מהותי באשר לדמותו העתידית של בית המשפט העליון. אולם גם ויכוח חריף ככל שיהיה לא מצדיק שימוש של נשיאת בית המשפט העליון במינוחים מתוך קרבות רחוב חמים, ואינו יכול להיות גם בסיס להצעות חקיקה חפוזות שיש בהן כדי לשנות כללי משחק חוקתיים.

לא עולה על הדעת שכללים אלה ישונו, לצרכים טקטיים או אסטרטגיים, רק משום שברגע מסוים הם אינם מתאימים לבעלי עניין.

כולם - שופטים, שרים וחברי כנסת - מחויבים לכללים מקובלים. על הדמוקרטיה הישראלית תפארתנו ואסור שבלהט הוויכוח, חשוב ככל שיהיה, ייפתחו מוסרות ההגינות, היושרה והכבוד ההדדי שבין שלוש הרשויות.

אזרחי ישראל זכאים שלבית המשפט העליון ייבחרו הטובים והמוכשרים ביותר, כאלה שאין להם עניין להנהיג את המדינה ויודעים לזהות את כללי האיזון וחלוקת האחריות שבין רשויות המדינה.